"גבירתי הנאווה" של הבימה: משחק סכום אפס

זה מנצנץ אבל לא נוצץ. מלא במסיחי דעת, אבל חלול במהות. סוחב אבל לא סוחף. החידוש של הבמאי משה קפטן למחזמר "גבירתי הנאווה" מביא לבמת התיאטרון הלאומי "הבימה" הפקה שמידת ההשקעה בה עומדת ביחס הפוך למשקלה הסגולי.

לצד המחזה הנפלא של ברנרד שו, נקודת מוצא נתונה, ההפקה הזו עובדת בעיקר בזכות המעטפת המרשימה - במה מפוארת, תלבושות גרנדיוזיות, Chorus גדול וקאסט תזזיתי. כשיורדים לרזולוציות נמוכות יותר, מראית העין הופכת למראית הכל. במתכון, שבדרך כלל עובד לו, חסר המרכיב המרכזי: ליהוק.

"גבירתי הנאווה". מראית העין כמראית הכל(צילום: דניאל קמינסקי)

"גבירתי הנאווה" הוא מחזמר שזקוק ליותר משמות גדולים. אלייזה דוליטל היא הרבה מעבר לחתולת רחוב מצווחת. פרופסור היגינס, שלוקח אותה תחת חסותו, הוא לא רק שוביניסט מתנשא. שני התפקידים הללו דורשים, מעבר לנוכחות בימתית כובשת באופן מיוחד, מנעד יכולות רחב ורב גוני וגמישות מחשבתית, שתאפשר לשחקן להוליך את הדמות מנקודת המוצא הלאה.

תפאורה שמעמידה רף גבוה(צילום: דניאל קמינסקי)

שני כהן היא בדרנית מלאת כישרון. יש בה חן, אבל חסרה בה הכריזמה הנדרשת כדי לשבות את הלב. היא לא תגרנית בשוק ולא ליידי. היא איפשהו באמצע, וזה לא מספיק. כהן משתוקקת למלא את התפקיד ולעשות את קפיצת המדרגה. קצת כמו אלייזה דוליטל, היא משתדלת בכל מאודה, אבל בניגוד לִדְמוּת במחזה, על שחקן אסור שיהיו ניכרים עקבות המאמץ.

גם במבחן היכולות הווקאליות ניכרת באופן בולט ההשתדלות. כהן סוחבת טון במקום לנסוק בעזרת הקול. היא מתאימה את המילים למקצב ומה שמתקבל הוא דקלום. כשקודמתך בתפקיד היתה זמרת כמו ריטה, זה לא פשוט - אבל מי שלא יכול לסבול את החום, שיישאר מחוץ למטבח.

נתן דטנר, בתפקיד פרופסור היגינס, מאכזב לשון המעטה. אחרי הכל מדובר בשחקן בעל נוכחות וקבלות שעל הנייר אמור היה לעשות מהתפקיד הנפלא הזה מטעמים. לכל אורכה של ההצגה הוא משחק תפקיד ושומר בקנאות מוזרה על אותו הטון. הדמות שמתקבלת חד ממדית, מייגעת לא מעניינת.

פיני קדרון. אנושי וחם(צילום: דניאל קמינסקי)

הוא תיאטרלי במובן הרע של המילה, זחוח להחריד, מבצע את כל הפעולות כמו שכתוב בספר, מנותק מהפרטנרים. דטנר שר ברי"ש מתגלגלת שנעלמת באופן מסתורי בדיבור היומיומי. זה לא עקבי ומיושן פחות או יותר כמו התרגום של דן אלמגור ושרגא פרידמן. היגינס שלו הוא קווים לדמותו של תפקיד.

קדרון מתקשה לדלג מעל מהמורות התרגום, והוא אינו היחיד. באופן כללי עולה התחושה שמה שנכון היה לפני יובל עובד פחות טוב היום, וזאת על אף ההתאמות שהותקנו. מישהו לחץ חזק ובכוח על הגז: פאנצ'ים לגרון, חידודים לפנים, שפת רחוב במובן הדל של המילה. התוצאה: הומור גס, צחוק מאולץ, מצבים קומיים שמרגישים בהם היטב את עקבות המאמץ.

לייזה והיגינס. יותר מדימוי(צילום: דניאל קמינסקי)

בתוך קלחת הרעשים שמציעה ההפקה, נעים לשוב ולהיפגש עם דב רייזר. בתפקיד קולונל פיקרינג, ידידו של פרופסור היגינס והקול השפוי והמאוזן בין השניים, רייזר הוא אי של שקט. מדובר בשחקן מצוין עם פיזיות נפלאה שמשתנה וצובעת את התפקיד בצבעיו שלו. רייזר הוא עוד דוגמה לקלישאה: אין תפקידים קטנים.

אדם להב מחליק לנעליו המהודרות של פרדי אינספורד היל, בן עשירים בטלן שמאוהב עד לקצות שערותיו באלייזה דוליטל. להב בורך בקול מצוין, יש לו עיניים נוצצות וגומות חן מקסימות, אבל עם אפס ניסיון בימתי מישהו צריך היה לתת לו את כל התמיכה הנדרשת כדי לעמוד במשימה.

אדם להב. קול נהדר נוכחות בימתית שזקוקה לחיזוק(צילום: דניאל קמינסקי)

בהפוך מהמצע שמאפשרת התפאורה, תנועת השחקנים בחלל יוצרת במה דו ממדית נטולת עומק ופרספקטיבה. כמעט לכל אורך העבודה עושה הבמאי שימוש בציר תנועה רוחבי בלבד ובהעמדה פרונטלית. תוך כדי צפייה עלתה מפעם לפעם המחשבה שמדובר בפורמט כמעט טלוויזיוני.

במסגרת המגבלות הצליח מעצב הכוריאוגרפיה אביחי חכם, שם חדש לחלוטין בתחום, לייצר תנועה פרגמטית, אנרגטית, לוחצת לפרקים אבל לא שחצנית שמעידה על כישרון בהתהוות.

כמו השימוש בחלל, גם עיצוב הסאונד בהפקה נכה. המוזיקה מהדהדת שטוחה וצעקנית ולמעשה אינה מצליחה לעבור את קו הבמה. במלחמת הכוחות שניטשת בין התזמורת שמאחורי הקלעים לבין השחקנים השרים על הבמה, כולם מפסידים.

בסופו של יום "גבירתי הנאווה" מספקת סחורה: זה לא Haute Couteur, זו גם לא קונפקציה. ההפקה החדשה של הבימה יושבת איפשהו באמצע הדרך. היא לא מעוררת התנגדות, אבל גם לא משאירה אחריה עקבות טעם של עוד. אז מה בכל זאת נשאר אחרי שלוש שעות ישיבה באולם קפוא? ברונכיט. המבקרת מבקשת להזכיר להנהלת הבימה: נובמבר זה תחילתו של חורף.