חוגג 50: כך הפך דוקטור הו לתופעה
מה גורם לאנשים מבוגרים להתמכר לסדרה על יצור שנע בזמן בתוך קופסה כחולה? ואיך, בשם כל החייזרים, היא מחזיקה מעמד 50 שנה? לירון סיני מסבירה את גדולתו של הדוקטור בעל 11 הפנים
זה יכול להיות הקולגה השקט שלך במשרד, חבר מהתיכון שלא סיפר לך על זה כלום או אפילו אחותך. בשקט בשקט, הם מתרבים. בכל מקום אפשר למצוא אנשים שאוהבים לראות "ד"ר הו" (במקור: Doctor Who).
על פניו אין כאן חדש, יש קהל אוהב לכל נישה. ובכל זאת, משהו בחיבה העמוקה, בקלות הבלתי נסבלת של ההתמכרות לסדרה, שחוגגת עכשיו 50 שנה, אינו מובן מאליו. למה? מספיק תיאור קצר שלה כדי לחוש שיש כאן משהו שנשמע, איך לומר, לא מתאים למי שעברו מזמן את גיל העשרה:
חייזר מזן "Time Lord" שנראה כבן אנוש ובעל סגנון לבוש מוזר, מטייל ברחבי היקום והזמן בטרדיס (Time and Relative Dimension in Space), מכונת זמן שמטיסה אותו לאן שבא לה. מבחוץ היא נראית כמו תא טלפון כחול שבזמנו יועד להתקשרות עם המשטרה כדי שלא תבלוט בכדור הארץ, אך אל דאגה, היא גדולה יותר מבפנים.
כיוון שהוא האחרון מבני מינו ובודד, הדוקטור, שאיש לא יודע מה שמו האמיתי, חובר לפרטנר (בדרך כלל פרטנרית, האמת) אנושית, ויחד הם עוברים הרפתקאות מסעירות או מצמררות שיער, עד שלפרטנרית נגמר הכוח, או הזיכרון, או שהיא וכל היקר לה כמעט מתים, והדוקטור מחזיר אותה הביתה אחרי שהצילו את היקום יחד, מתנצל על הבלגן, וממשיך לבד – עד שמגיעה פרטנרית חדשה.
תוסיפו את העובדה שכל כמה עונות השחקן הראשי, כלומר, הדוקטור, מתחלף בשחקן אחר, והופ, הגבה מתרוממת. האם מדובר באופרת סבון מד"בית? חס וחלילה. אז מה יש בגבר שמטייל בקופסה כחולה עם אפקטים מיוחדים שנראים זולים בכוונה להציע לצופים מיושבים בדעתם? מה מאפשר לסדרה להחליף שחקנים בלי לעורר זעם, ואיך, בשם כל החייזרים, היא מחזיקה מעמד 50 שנה (מינוס 16 שנות הפוגה)?
צפו: קטע מהפרק המיוחד שישודר לציון 50 שנה לסדרה (yes Action)
אחרי פרק אחד לא ברור על מה המהומה. אבל עם הצפייה, הולכת ומתבהרת התמונה: דוקטור הו בגלגול הנוכחי היא קצת כמו הטרדיס בעצמה - תמוהה מבחוץ, אבל גדולה ועמוקה הרבה יותר מבפנים.
דוקטור להיסטוריה
כשנוצרה, ספק אם יוצריה, סידני ניומן, סי. אי וובר ודונלד ווילסון, ציפו שהקונספט יחזיק מעמד זמן רב כל כך. הדוקטור היה אמור להשתמש בטרדיס כדי לנסוע בעיקר לעבר וללמד על אירועים בהיסטוריה האנושית. מפה לשם הדוקטור הפך למשהו אחר, שהוליד גם סדרות בת לקהלים שונים, מילדים ועד מבוגרים.
מסלולה של הסדרה לא היה שגרתי. היא קיימת בשני גלגולים עיקריים: הראשון שהחל ב-1963 ונעצר ב-1989, למעט ניסיון לייצר עניין מחודש עם סרט טלוויזיה שלא צלח ב-1996, וזה שפורח מ-2005 ועד היום. ההפסקה הארוכה באמצע לא מפריעה ל-BBC ולמעריצים להתכונן לחגיגות פרק היובל החגיגי שישודר בשבת (23/11) ברוב העולם באותו זמן, "the day of the doctor".
טריילר לפרק היובל
יש טריילרים, ספירה לאחור בעמוד הפייסבוק עם תמונה מתחלפת של 11 הדוקטורים, מיני פרק עם הדוקטור האחרון לפני ההפוגה (פול מקגן) שחזר לביקור, דיבורים על כך שסוף סוף נגלה איך קוראים לדוקטור, מה שעורר גל מחאה של מעריצים שלא רוצים להרוס את המסתורין, פרקים אבודים שהתגלו "פתאום", ועוד אינספור דיונים, מכירת מוצרים ושמועות.
"ליל הדוקטור" (מיני פרק בכיכוב הדוקטור השמיני)
כדי לעמוד על טיבה אפשר לתאר את הסדרה גם כך: דרמה מלאת הומור וחמלה שמשלבת אלמנטים מד"ביים, היסטוריים ופנטסטיים עם טובי השחקנים שיש לבריטניה להציע, ושממשיכה לכבד את היסודות שעליהם היא נשענת מבחינת תסריט, משחק ועיצוב. היא מובלת על ידי ראסל טי דיוויס ("הכי גאים שיש", "לגעת ברשע", ואחר כך גם הספינאוף המעולה "טורצ'ווד") ואחריו על ידי סטיבן מופט ("זיווגים", "שרלוק"), כותבים שנהנים לשחק עם מבנה תסריטי ועם חמקמקות הזיכרון האנושי. בדרך גם ניל גיימן התארח וכתב שני פרקים.
גורם התמכרות מספר 1: הדוקטורים וחבריהם למסע
"אין ספק שהדוקטור האדיר מכולם הוא דיוויד טננט. יש לו את כל התכונות המושלמות בגבר: שנון, מקסים, חכם, הורס וזה רק הגיוני כי הוא חייזר". (טל רבינובסקי, צופה מושבע, 30)
כל פרק בסדרה הוא גם משל, שדן בנושאים גדולים נוסח איפה היינו ולאן אנחנו הולכים, אך גם בדברים יומיומיים יותר לכאורה, אמון ושבירתו, אהבה, אובדן ומוות. בקיצור, זו סדרה על מהות החיים, שאיכשהו מצליחה לשמור על קלילות.
על התמהיל המדויק מנצח תמיד ומעל הכול הדוקטור. כל כובד היקום על כתפיו, כוכבים ומינים של חייזרים שהושמדו בגללו רובצים על מצפונו, הוא פוחד שמי שקרוב אליו ייפגע, ובכל זאת, תמיד יש לו תוכנית וחוש הומור. בריטי.
אחד הקלפים החזקים הוא הידיעה שלא משנה כמה אנחנו קשורים לדוקטור ולפרטנרית הנוכחית, הזמן איתם קצוב. בניגוד לג'יימס בונד, אצלו אנחנו צריכים פשוט לחיות עם שחקן אחר כל כמה שנים, כאן הסיבה לשינוי בשחקן פוצחה כהלכה, והיא מעוגנת בנרטיב: כשהדוקטור חוטף פגיעה שאמורה להרוג אותו, הוא לא מת – הוא עובר "התחדשות", ונוצר מחדש. הוא נשאר אותו דוקטור, אבל המראה, הקול וגם האופי – משתנים. נשמע מוזר? נכון, אבל הדוקטור הוא חייזר, והשינוי כל כמה עונות מייצר מתח תמידי, חרדה וציפייה.
הדוקטור הראשון בגלגול הנוכחי (והתשיעי בספירה המלאה) היה כריסטופר אקלסטון, שלאחרונה משחק אלף מרושע ב"ת'ור העולם האפל". היו לו ז'קט עור, גישה סרקסטית וזועפת, והוא התברך באף ענק ואוזניים לא פחות גדולות, עליהם הוא התבדח בעצמו במהלך הפרקים.
אקלסטון נשאר לעונה אחת, יצר עניין ורייטינג והעביר את התפקיד אחר כבוד לדוקטור העשירי, דיוויד (יפה הבלורית) טננט. החייזר בעל שני הלבבות בחליפה וסניקרס, התברך בכריזמה שלא מהעולם הזה, בחיוך כובש ובאהבה שהחלה עוד בימי אקלסטון לבת הלוויה שלו רוז (בילי פייפר), שלא היתה נסיכה או מישהי מבריקה, פשוט בת אדם שייצגה את כל מה שגרם לדוקטור להאמין במין האנושי. האהבה שלהם, עם זאת, חסרת תקווה, כי הוא יחיה לנצח, והיא תגווע.
טנננט נמצא בתחרות על אהבת הקהל מול הדוקטור הנוכחי, מאט סמית'. אם טננט חיבב סניקרס, סמית' מסתובב עם עניבות פרפר וטורבנים. אם טננט ביצע מעשים שידע שישלם עליהם, סמית' הוא הדוקטור שמחזיר עליהם ריבית. ואם טננט התגעגע לרוז, סמית' מגלה שהוא נשוי לריבר סונג (אלכס קינגסטון) שנוסעת בזמן בעצמה ומתוחכמת לא פחות ממנו, מה שהופך את מערכת היחסים שלהם למורכבת פי כמה.
זהירות, ספוילר: סמית' ואמיליה פונד
סמית', הדוקטור הצעיר מכולם עד כה, עתיד להתחלף בקרוב בפיטר קאפאלדי, דוקטור מבוגרת יחסית, לא לפני שהמעריצים יזכו בפינוק של ממש: לראות אותו ואת טננט זה לצד זה, בפרק היובל.
גם שותפיו האנושיים למסע של הדוקטור מתחרים על אהבת הקהל. במשאל לא מחייב השתיים המובילות היו אמיליה פונד (קארן גילן) שהביאה לטרדיס גם את בן זוגה רורי (ארתור דארוויל) מול דונה נובל (קת'רין טייט), שהחלה בתור סייד קיק מצחיק, שהתפתחה לבת לוויה שנכתבה בדפי ההיסטוריה של העולם בזכות המעשים הטובים שעשתה.
דמות נוספת שזכתה לאהדה היא הרקנס (ג'ון ברומן), נוכל מהעתיד הרחוק, שהתלווה לדוקטור במשך כמה פרקים, פלרטט איתו, עם נשים ועם חייזרים נוספים, כבש את הצופים וקיבל את "טורצ'ווד", ספין אוף משלו, שדומה ל"דוקטור הו" רק עם סקס.
קפטן ג'ק מפלרטט עם כולם
אכן, הכימיה בין הדוקטור לבני הלוויה היא שעושה את הסדרה. השבריריות של חייהם מול אלו שלו, וההתלהבות שלהם כשהם ניצבים מול ואן גוך או שייקספיר בטיולים לעבר, או מול האישה האנושית האחרונה בביקור בעתיד (שמתגלה כפרודיה חריפה על ניתוחים קוסמטיים והערצת הנעורים).
גורם התמכרות מספר 2: כבוד, אהבה ווינטאג'
"הסדרה ממכרת כל כך גם בקרב קהל מבוגר יותר כי היא עוסקת בנושאים "חסרי גיל", אבל כשצופים בה היא כן נותנת תחושה טובה של חזרה לילדות". (יעל ראובני, צופה אדוקה, 35)
עוד ספינאוף שיצא מהדוקטורים העדכניים הוא "The Sarah Jane Adventures", סדרה בכיכובה של אליזבת סליידן. סליידן היא בת לוויה מהסדרות המוקדמות, שחזרה להופעת אורח בסדרה החדשה וקיבלה סדרה משלה, עד מותה מסרטן ב-2011.
המקרה של סליידן הוא דוגמה אחת מיני רבות להצדעה של "דוקטור הו" למקורות שלה. דוקטורים מהעבר שבו לפרקי ביניים, ונשמרו בה אלמנטים שקיימים עוד מימי הסדרה הראשונים כמו הטרדיס שלא השתנתה, אף שאף אחד כבר לא מתקשר למשטרה מתוך תאי טלפון בבריטניה.
עוד גורם חוזר הוא חלק גדול מהנבלים. הדאלקס, אויביו המושבעים של הדוקטור, הם חיילים מושלמים - חסרי רחמים ולרוב גם חסרי חשיבה עצמאית, שרוצים להשמיד את כל מי שאינו כמוהם, גושי בשר רירי שעוטים שריון עם תותח ועין אלקטרונית.
הדאלקס. חיילים מושלמים
העיצוב שלהם לא שונה מאז ימיה המוקדמים של הסדרה. כמו דברים רבים בה, מצד אחד הם מגוחכים ומיושנים, במיוחד כשהם מדברים גרמנית במלחמת העולם השנייה, ומצד שני האינטראקציה עם הדוקטור מייצרת סיטואציות מורכבות שבהן דנים בהרס שהוא והם גרמו זה לזה לאורך השנים.
נבל חוזר נוסף הוא המאסטר. הוא גולם על ידי שחקנים שונים והגיע לסדרה החדשה בדמותו של ג'ון סים ("החיים על מאדים") ונשאר לכמה פרקים קורעים מצחוק ומצמררים בו זמנית. בן מינו של הדוקטור, חכם ולמוד סבל כמוהו אך משוגע יותר ממנו - המאסטר ייצג את כל מה שהדוקטור מפחד שיהפוך להיות. הוא לא חשש לנצל את המין האנושי שהדוקטור חומל עליו. מי שראה, לעולם לא יאזין לתיפוף עצבני על שולחנות באותה הצורה.
המאסטר. לא חשש לנצל את המין האנושי
גורם התמכרות מספר 3: כל הזמן שבעולם
"הד"ר הוא ללא ספק גיבור טראגי. כולם רוצים להיות הד"ר, כולם רוצים לטייל ביקום עם הד"ר, אבל בסוף כולם עוזבים את הד"ר". (ירדן לוי, צופה מכורה, 35)
ראסל טי דייוויס וסטיבן מופאט, שני הכותבים המובילים של הסדרה בגלגולה החדש, יודעים להתעסק עם המסע בזמן כך שישרת את הנרטיב, ולא יתיש בפרטים טכניים שגם ככה אף אחד מאיתנו לא יבין. או במילותיו של הדוקטור ה-10 בכל פעם שמשהו שקשור למימדים מקבילים, קרעים ביקום וזמנים שמתבלגנים: "וויבלי וובלי טיימי וואימי".
האלמנט של מסעות בזמן הופך עניינים כמו מוות בטרם עת ודייטינג לעוד יותר מסובכים ומרגשים, ומעלה תהיות - האם להציל מישהו אהוב שמת גם במחיר של פגיעה במהלך הזמן התקין של היקום?
גם הנבלים משתמשים בזמן לטובתם. פסלים של מלאכים בוכיים שפזורים בכל פינה באירופה מתקרבים לאנשים מבלי שישימו לב, ונגיעתם מעבירה אותם אחורה בזמן לתקופה אחרת. שם הם ממשיכים את חייהם בעוד שיקיריהם לא יודעים לאן נעלמו.
המלאכים הבוכים. נבלים מאבן
הדוקטור בורך וקולל בנצחיות. לא פעם נאלץ לגרום לאסונות, כדי לשמר את המשכו התקין של היקום. הוא העד האחרון, כמעט אל. הוא מנסה להציל, הורס, נקשר בידיעה שיקיריו לא יישארו איתו, מתבודד כדי להפסיק להזיק, ותמיד נשבר וחוזר לחפש חום, בעיקר אנושי. דמויות רבות רואות בו חבר, אך אחרות, והוא ביניהן, תופסות אותו לעתים גם כמבשר קטסטרופות וזורע הרס.
ועוד לא נכתבה כאן מילה על איך ישתלב בכל זה ג'ון הארט (שיופיע בפרק היובל), ושדיוויד טננט הוא חתנו במציאות של אחד הדוקטורים הוותיקים. למי יש זמן? צריך לתחוב מקל סלרי בדש הבגד, לנעול סניקרס, להדק את הטורבן ולחכות לנעימת הפתיחה.
