'אמרו שנקווה לנס כדי שאמא תחיה. והנס קרה'
אחרי שפטרייה אלימה תקפה את גופה של מינה מדליון בת ה-54, נאלצו הרופאים לכרות את עינה, אבל המצב המשיך להידרדר. בחוות דעת רפואית נאמר למשפחתה שאפשר לקוות רק לנס - והוא אכן הגיע, בבית החולים רעות ועם צוות רפואי שלא נתן לחוות הדעת הקשה להטעות אותו
כנגד כל הסיכויים. בגופה של מינה מדליון בת ה-54 מפתח תקווה, התפשט זיהום נדיר. בבית החולים נאלצו לכרות את עינה, אולם המצב הלך והחמיר, והרופאים כבר הרימו ידיים. בחוות דעת שקיבלה המשפחה מרופאים בחו"ל נאמר להם - עכשיו ניתן לקוות רק לנס. והנס באמת הגיע.
מדליון, חולת סוכרת, סבלה לפני שנה מסינוסיטיס שגרמה לכך שהסוכרת שלה לא הייתה מאוזנת. בגלל שמהמערכת החיסונית שלה נחלשה באופן זמני, גופה היה חשוף לזיהומים, ביניהם לפטרייה מוקורמיקוזיס.
מדובר בזיהום נדיר במיוחד, ולפי נתוני המרכז לבקרת מחלות בארה"ב, מופיע רק ב-1.7 מקרים למיליון בני אדם. "הפטרייה הזו היא מאד קטלנית שפוגעת בחולים עם סוכרת או מושתלים. היא מתרבה ומתפשטת כל כך מהר שבדרך כלל האדם מת תוך יומיים", מסבירה פרופ' גליה רהב, מומחית למחלות זיהומיות שטיפלה בהמשך במדליון.
הרופאים אמרו: נותר רק לקוות לנס
בנובמבר שעבר הגיעה מדליון לבית חולים כשעין שמאל שלה נפוחה, והיא סובלת מכאבים בצד שמאל בפנים. "שלחו אותנו למחלקת עיניים ושם מיד עשו לה בדיקות וישר חשדו במה מדובר. הרגשתי שמשהו גדול קורה, ביצעו לה MRI וכבר אחריו חיכו לה עם ערכת החייאה כי פחדו שבכל רגע הפטרייה תגיע למוח", משחזר בנה אריה (24).
מדליון נכנסה לניתוח דחוף במהלכו נכרתה עינה השמאלית. היא אושפזה בטיפול נמרץ כשהיא מונשמת ולאחר שהתברר שהפטרייה ממשיכה להתפשט, הכניסו אותה לשני ניתוחים בניסיון לגרד את הפטרייה. "אחרי הניתוחים אמרו לנו שהפטרייה כבר הגיעה למוח ושהמצב קשה, ושאין עוד באמת מה לעשות. זה היה מאד קשה לשמוע את זה", אומר אריה.
"ניסו הכל, אבל תוצאות ה-MRI רק הלכו והחמירו, היא התקשתה לנשום, התקשתה לדבר, והכניסו אותה לטיפול נמרץ בתוך מחלקה כשהיא מורדמת ומונשמת. אמרו לנו שעדיף שהיא לא תהיה ערנית ולא תסבול בגלל שהמצב קריטי, אומר הבן, "האחות הראשית אמרה לנו שהם ניסו הכל אבל סיימו את הטיפול, ומכיוון שבית החולים מלא זיהומים ומסוכן לה להישאר, הם רוצים להעביר אותה לבית חולים שיקומי למחלקה של מונשמים כרוניים". במקביל, אריה ואביו ג'סי שלחו מסמכים לבית החולים ג'ון הופקינס בארה"ב וקיבל את התשובה המצערת: "נותר רק לקוות לנס".
הלא יאומן קרה: השתחררה מבית החולים על רגליה
במהלך חודש פברואר בני המשפחה העבירו את מדליון למרכז השיקומי רעות כשהיא חסרת סיכוי להשתקם, מונשמת, מטושטשת, כשהיא לא יכולה לדבר או לאכול. למרות זאת, הם שכרו באופן פרטי את שירותיה של פרופ' רהב, מתוך איזושהי תקווה, ולה הייתה דווקא בשורה משמחת: "רבותיי, אם היא כל כך הרבה זמן עם הפטרייה ועדיין בחיים, צריך לתת לה צ'אנס לשיקום", אמרה להם.
ואכן, בעזרת פרופ' רהב הצליח הצוות ברעות לשקם באורח פלא את מדליון. היא בהדרגה נגמלה מההנשמה, ובכל יום עברה פיזיותרפיה, קלינאות תקשורת וריפוי בעיסוק. לאט לאט מצבה השתפר, עד שלפני שבועיים, תשעה חודשים אחרי שהתאשפזה לראשונה ברעות, השתחררה הביתה.
"המקרה הנוכחי הוא דוגמה לנחישות הצוות הרפואי שלא לאבד תקווה גם במצבים המורכבים ביותר. כמו כן, יש כאן מודל לעבודה מקצועית משולבת של צוות בית החולים, החל משלב ההנשמה ממושכת וההתמודדות עם האתגר הטיפולי של חולה הנמצאת במצב רפואי קשה, עבור דרך תהליך ממושך של גמילה מהנשמה בתהליך שיקום שבסיומו החולה יוצאת מפתח בית החולים על רגליה, כתשעה חודשים לאחר שהגיעה אליו מחוסרת הכרה", אומר ד"ר ניסים אוחנה, מנהל המרכז הרפואי-שיקומי רעות תל אביב.
"הם עשו איתה פשוט עבודה מדהימה. היום היא כבר הולכת בלי הליכון בבית ונזקקת לו רק בהליכות ארוכות", אומר הבן. פלג גוף ימין שלה עדיין חלש, אבל הוא משתפר בהדרגה. במהלך אשפוזה סבלה מירידה קוגניטיבית קלה, שממנה היא כבר התאוששה לחלוטין. לפני הפטרייה, היא הייתה מורה לשפות. היא גם מתכננת לחזור ללמוד לתואר שני ודוקטורט ולעבוד, אבל בינתיים היא רוצה קצת לנוח. היא מבצעת פיזיותרפיה ולוקחת תרופות, אבל היא כבר חזרה לבתי הקפה שהיא כל-כך אוהבת".
לפנייה לכתב/ת 
