"לא ידעתי להגיד שקשה לי"
כשאנחנו סובלים מדיכאון לא תמיד אנחנו יודעים להסביר איך אנחנו מרגישים ומה קרה לנו, ולפעמים אנחנו חוששים גם ממה שיגידו עלינו אם ידעו. סהר היה בן 13 כשהחל לסבול מדיכאונות, אבל לא ידע להסביר וחשש לדבר על ה"בעיה". היום, ממרחק השנים, הוא מתאר דרך ארוכה ורצופת קשיים, אבל גם על אור בקצה המנהרה. לרגל חודש המודעות לבריאות הנפש נחשוף בפניכם מדי שבוע סיפורים אישיים ומרגשים
לאחרונה, כששואלים אותי, "מתי בדיוק החלו ה'בעיות'?", אני עונה: "זה מאוד מורכב". אכן, זה כך, כי התחושה ש"הכול שחור" החלה אצלי כבר בגיל 13. אני זוכר, כי פתאום באמצע משחק כדורגל בבית הספר, מישהו זרק לי איזו מילה לא במקום, והרגשתי שכל עולמי חרב עלי.
אני, אז נער בן 14-15, לא ידעתי אפילו להגיד "קשה לי" או "לא טוב לי". במקום להתמודד עם הפחד, עם המועקה והחרדות, שהחלו לתת את אותותיהם כבר אז, הסתגרתי בתוך עצמי ומפני כולם, כלוא בתוך החדר והבית.
התחושות האלו המשיכו ללוות אותי עד סוף בית הספר היסודי ולכל אורך תקופת התיכון, שם כנער בן 15-16 לא יצאתי כלל מהבית, כי סבלתי מהתעללות קשה מאוד של התלמידים בכיתה. המצב היה כל כך קשה, שבאמצע כיתה ט' החלטתי, שלא ללכת יותר לבית הספר, ונשארתי בבית, סגור בחדר כמעט חודש שלם.
לצערי, ההורים שלי כלל לא זיהו את אורות המצוקה האדומים, שהבהבו, או אולי הם סנוורו אותם. בתקופת השירות הצבאי, הבעיות והשתיקה בעיקר, שהמשכתי לאגור בתוכי מאז גיל 13, הצטברו ונערמו. היו אלה מפקדיי, שזיהו את המצוקה ואת הנורות האדומות, עד שלבסוף הופניתי על ידי מפקד הגף שלי בחיל האוויר לפסיכולוגית בבסיס.
"מה יחשבו עליי?"
הפחד מהסטיגמה של "מה יחשבו עליי", והחשש אז, כי מה שאספר יירשם לי במה שהצבא מגדיר "גיליון התנהגות", היו מאוד דרקוניים מבחינתי. הקשיים המשיכו להצטבר, עד שהיה לי קשה לנשום. בשבילי, באותם ימים, לשמור הכול בפנים ולא לחשוף את החולשות, היה בעיניי סימן לחוזק, לעוצמה. היום, אני יודע, כי זה העיד יותר מכל על המצוקה שהייתי נתון בה.
היום, אחרי תהליכים שונים שעברתי, אני מרגיש הרבה יותר שלם לחשוף, להכיר ולהודות גם בחולשות שלי, יחד עם המעלות שקיימות בי. מעלות, שאני מכיר בהן, רק בזכות התהליך שעברתי עם אנשי מקצוע ועם מתמודדים אחרים כמוני, שחשו וחוו תחושות וחוויות דומות וכמובן, עם הקהילה הרחבה.
הרבה מסגרות עברתי לאורך השנים, כחלק ממערך ההחלמה, תהליכי השיקום וההתמודדות שלי לחיות חיים מלאים לצד המחלה. אני חושב, שסהר תמיד היה שם בקצה המסע הזה, שהתחלתי אז, לפני 12 שנים, ואני ממשיך לצעוד בו עד היום, עד עכשיו. זהו המסע האישי שלי להשלמה עם המציאות ולקבלת עצמי כמי שאני. זהו גם המסע של קבלת החברה/הקהילה אותי כמי שאני.
אבל מעל לכול, המעבר שלי בשביל המיוחד הזה, שנקרא "תכנית עמיתים", הוא החוט המקשר ברצף שבין מחלת הנפש, שאני מתמודד איתה מידי יום ביומו, לבריאות הנפשית, שאני שואף אליה ובמובנים רבים השגתי אותה. בעזרת התכנית הבנתי, שהמחלה היא הדיאגנוזה שלי, אך לא הזהות שלי. היא אינה כל מי שאני.
זה מורכב
מי ידע שכך יהיה? שאותו ילד, שסגר את עצמו מהעולם ומכולם, כי חשב שאף אחד לא מבין ולא יבין אותו, ועד לפני שלוש שנים ראה את החברה שלנו כ"אטומה", כחברה שאינה מוכנה להכיל ולקבל אותנו, המתמודדים עם מחלה נפשית כזו או אחרת, רוצה היום, יותר מכל, לשלוח נקודת אור, שתראה את סהר על כל גווניו.
כשאני משיב לאנשים, "זה מאוד מורכב", הרי זה מפני שאני מאוד מורכב ומגוון; אני מחזיק עבודה קבועה כבר 12 שנים; השנה התחלתי לעבוד כמנחה של סדנאות חווייתיות עבור אנשים המתמודדים בעצמם עם מגבלות קוגניטיביות דרך עולם הבישול, שהפך כבר מזמן לתשוקה של ממש עבורי, ובנוסף לכך, אני מנחה את סדנת "השף הבריא" לילדים אצלנו במרכז הקהילתי.
אני מאוד מתרגש ונדהם כל פעם מחדש מההזדמנויות הניתנות לי להיפתח בגילוי לב ולשתף אתכם במסע הזה. ההזדמנות הזו היא הביטוי האמיתי לכוחה של החברה שלנו להכיל את כולנו.
סהר וייזר, משתתף ומנחה סדנאות הסברה בתכנית "עמיתים" מרכז קהילתי בן-גוריון, בחולון
לפנייה לכתב/ת 
