גם ילדי מבקשי המקלט הם עניי עירנו

וואלדין הגיע לישראל כשהוא בן 15. הוא ברח מדרפור שבסודן כשהיה בן 13 והגיע לבדו לישראל כ"קטין לא מלווה". אני מנסה לדמיין מה המשמעות לעבור את כל מה שעבר לבד. להגיע למדינה זרה בגפו. ללא שפה, ללא מסגרת, ללא דמות מבוגרת שיכול להישען עליה כשמפחיד או כשסתם עצוב.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

עוד לא למדנו מהאונס בשמרת / ליאת קליין

אני לא יכולה שלא לחשוב על אבא שלי שעלה לארץ בגיל 15 בגפו עם עליית הנוער. צ'כוסלובקיה דאז הייתה נתונה תחת הכיבוש הקומוניסטי, הוא נאלץ להותיר מאחור את הוריו ואחותו הקטנה ולהיפרד מהם לשנים ארוכות. אבא התמודד עם קשיי הגירה המאפיינים כל הגירה (ולבטח הגירה של קטינים) והיה צריך לבנות מחדש את חייו וביתו בגיל צעיר. למזלו, הוא התקבל כבן על ידי דודיו שהיו אנשים טובים ומיוחדים וללא היסוס, פתחו את לבם ונתנו לו בית. דודים אלו תפסו חלק מאוד משמעותי בעיצובו ובהתפתחותו של אבי ובהמשך של משפחתו. לשמחתי, לאבא היה מזל.

נערים במועדון הנוער של א.ס.ף(צילום: באדיבות א.ס.ף - ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט בישראל )

גם לוואלדין היה מזל. הוא הצליח להציל את חייו מהתופת של רצח העם בדרפור. הוא ברח מסודן ללוב ומשם למצרים וחצה את הגבול לישראל בסיוע מבריחים. בגבול הוא פגש את חיילי צה"ל שזכורים לו עד היום לטובה, עם מימיית המים הצה"לית והכריך הפשוט שהגישו לו כשהיה רעב וצמא כל כך. מהגבול הועבר למתקן כליאה מת"ן, מתקן שיועד לילדים ונערים שהגיעו לישראל לבדם. שמונה חודשים היה כלוא שם ואז מצאו עבורו הרשויות אדם מהקהילה הסודנית שהבטיח שידאג לו. אדם זה נקרא בשפה המשפטית, משמורן. כעבור כמה חודשים, המשמורן פוטר מעבודתו ולא יכול היה לדאוג יותר לנער. 

וואלדין נותר לבד, בלי קורת גג, בלי פרנסה, בלי אף אחד בעולם. בעזרת כל מיני אנשים הוא החל להתגלגל מדירה צפופה אחת לדירה אחרת, מעיר לעיר ומספה לספה. חדר משלו? מיטה אישית? מקום משלו לעשות שיעורי בית? על הדברים הללו לא העז לחלום. הוא נער מופנם, שקט ועצוב. בחייו הקצרים ראה וחווה דברים שילדים לא צריכים לראות וחווה חוויות שילדים לא צריכים לחוות. וואלדין הצליח להציל את חייו ולהגיע לישראל. יש אנשים בישראל שקוראים לוואלדין מסתנן ורואים בו איום. אני רואה בוואלדין ילד אמיץ שעלינו להוקיר ולאמץ ללבנו.

ילדים כמו וואלדין, וגם ילדים שהגיעו עם הוריהם לישראל ואף נולדו כאן בשנים האחרונות, ילדי מבקשי המקלט, אינם זוכים לזכויות הבסיסיות שצריכות להיות מובטחות לילדים בעולם. הם מופלים לרעה מבחינת שירותי הרווחה ואינם זכאים לשירותי בריאות ככל הילדים. הם סובלים מעוני קשה, לעיתים אף קיצוני, ומתמודדים יום-יום עם ההשלכות הקשות של היותם ילדים חסרי מעמד בישראל.

היום מצוין יום זכויות הילד בישראל ובמדינות רבות ברחבי העולם. ביום זה אין לי ספק שאנחנו יכולים וצריכים לומר בקול רם ובטוח: אף ילד, בלי קשר למעמדו, צבע עורו או המעשים של הוריו, לא צריך לסבול מאפליה בישראל. אני פוגשת מדי יום משפחות וילדים מבקשי מקלט במצב קשה. מצבם העגום מצטרף לחרפה של ילדים רבים אחרים החיים בעוני ובחוסר ביטחון בישראל.

הדאגה לילדי מבקשי המקלט אינה צריכה לבוא על חשבון הדאגה לילדים ישראלים. חובתנו לדאוג לזכויותיהם של כל הילדים באופן שווה. על כולנו מוטלת האחריות שילדים בישראל ירגישו שיש להם מקום בעולם, שהם רצויים ואהובים, ושהם אינם נענשים על דברים שאין להם חלק בהם. על כולנו מוטלת החובה לנהוג כלפיהם בשוויון, בלי קשר לצבע עורם, מוצאם או מעשי הוריהם. וואלדין ואלפי ילדי מבקשי המקלט החיים כאן בקרבנו הם בני עירנו כעת, וראוי שנחוס עליהם ונתייחס אליהם כפי שהיינו רוצים שיתייחסו אלינו ואל ילדינו, לו חלילה היינו במצבם.

עו"ס טלי אהרנטל, מנהלת התחום הפסיכו-סוציאלי בא.ס.ף - ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט בישראל. נכתב לרגל יום זכויות הילד הבינלאומי המצוין היום. 

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il