"הסתכלתי מסביב וזה היה נראה כמו פיגוע"

לפני יותר משנתיים נהרגו שלום גרוסמן ויצחק סימון בתאונת דרכים טרגית . הם רכבו על אופניים כחלק מקבוצה ותיקה על כביש 3 בדרך ללטרון, ובאותו יום שבת נורא נרדם נהג צעיר על ההגה, פגע בהם למוות ופצע חמישה רוכבים נוספים. בשבת הקרובה יחזרו חבריהם של גרוסמן וסימון אל האופניים יחד עם מאות רוכבים נוספים, וירכבו להנצחתם ולמען העלאת המודעות לבטיחות רוכבי האופניים.

• את אפליקציית הבריאות לסמארטפון כבר הורדת? הורידו לאייפון או לאנדרואיד
  

רוכבים בטוח:

• אופניים - מה שצריך לדעת: שטח כביש או ספינינג
• לקנות אופניים ב-10,000 ש"ח? מדריך ציוד לרוכב
• מה התועלת הבריאותית ברכיבה על אופניים?
  

התאונה הקשה אירעה ב-13 באוגוסט 2011. תשעה רוכבים רכבו בשוליים הרחבים של הכביש, שניים מהם פתחו פער של כמה עשרות מטרים משאר הקבוצה וכך ניצלו מהפגיעה הקטלנית. גרוסמן וסימון נהרגו כאמור והשאר נפצעו, חלקם קשה. הנהג הצעיר הורשע ונכלא לשנתיים וחודשיים. לפני כשנה הקימו משפחות ההרוגים את עמותת "רוכבים לחיים" שמטרתה להגביר את המודעות לבטיחות רוכבי האופניים.

בשבת בשבע בבוקר יצאו מאות רוכבים מאתר "מיני ישראל" למסלול בן 69 ק"מ, ובדרך יעברו באנדרטה שהוקמה לזכר ההרוגים. אחד הרוכבים שישתתף במסע הוא דודי קנטרוביץ (32), מי שהיה הפצוע הקשה ביותר באותו אירוע. הוא אושפז בבית החולים קפלן במשך שבועיים כשהוא מורדם ומונשם, ולאחר מכן עבר שיקום בבית החולים רעות. קנטרוביץ, שלפני הפציעה נהג לרכב על אופניים, לרוץ ולשחות, מספר שמאז לא חזר לרכוב.

"קשה לי לקחת את הסיכון שהמשפחה שלי תעבור שוב את מה שהיא עברה", הוא מסביר. "אני רוכב רק באירועים בודדים שבהם המשטרה סוגרת את הכביש כמו שיהיה בשבת. אנחנו נהגנו בצורה בטוחה, לבשנו בגדים בהירים, קסדות ורכבנו בקבוצה. בכביש יש שילוט שמזהיר מרוכבי האופניים, אבל זה לא עזר לנו והמכונית פגעה בנו במהירות גבוהה".

קנטרוביץ מספר שהפציעה הותירה צלקות בכל גופו, אך הפגיעה שמקשה עליו באמת אינה נראית לעין. "הצלקת האמיתית היא לא ויזואלית", הוא אומר. "הכאבים האמיתיים הם לא פיזיים. אני הפצוע הקשה ביותר מבין כולם אבל הסיפור שלי הקטן פה, יש לי שני חברים שנמצאים מתחת לאדמה, הם מאוד חסרים לנו ואנחנו חושבים עליהם כל הזמן".

חושבים עליהם כל הזמן. יצחק סימון ז"ל

אחד מחבריו של קנטרוביץ הוא דן אמיר (44), שהחליט להצטרף לקבוצה באותו יום כדי להתאוורר מהאימונים לתחרות איש הברזל. מהתאונה הוא יצא עם פציעות קלות, אך גם הוא מספר שהפגיעה הפיזית פחות חשובה. לאחר פגיעת המכונית הוא ראה את חבריו הפצועים והבין במהירות ששניים מהם מתו. "היה רעש נוראי. אני זוכר שחשבתי על זה שהייתה תאונה אבל בגלל שאני לא רואה אותה לפניי היא בטח מאחוריי, ואז עפתי באוויר", הוא משחזר.

אמיר ניסה להתרומם ולא הצליח, כיוון ששבר את הרגל, וקרא לעוברי אורח שהגיעו למקום שיסייעו לחבריו. "הסתכלתי סביבי וראיתי תמונות שמזכירות פיגועים. המכונית הייתה הרוסה לגמרי, שאר הרוכבים היו פצועים וחלקם היו בתנוחה שלא נראתה טבעית".

במשך שלושה חודשים עבר אמיר שיקום רגשי, בניסיון להשתחרר מתחושות האשם שליוו אותו. "למה הם ולא אני? למה החבר שלי דודי נפצע יותר קשה ממני?", הוא אומר. "המחשבות האלה לא נתנו לי לישון, עברתי תקופה מאד קשה". שלושה חודשים לאחר השיקום רכב אמיר לראשונה באופן חובבני, וכעבור חצי שנה נוספת חזר לרכיבה על כביש. "היה לי קשה להתמודד עם זה, פחדתי מכל מכונית שעוברת ומכל רעש ששמעתי", הוא אומר.

בחודש פברואר האחרון הוא חזר להתחרות בטריאתלון, ובימים אלה הוא מתאמן לקראת תחרות איש הברזל שתתקיים באוסטריה בעוד חצי שנה, אותה תחרות שרצה להתאוורר מהאימונים שלה. "אני סוף סוף מתחיל לסגור את המעגל", הוא מסביר.

ניב, בנו של יצחק סימון, שמע על התאונה באינטרנט. הוא ומשפחתו החלו להתקשר לאביו, שלא ענה. הזמן עבר ואיתו עלה מפלס הדאגה. הם החלו להתקשר לחברים, ובדיעבד גילה שכולם ידעו אך לא רצו לומר לו, עד שאחד מהם נאלץ לספר לו בטלפון.

"אבא שלי מאד אהב לרכוב", הוא אומר. "כל הרעיון בהקמת העמותה הוא לקחת את הטרגדיה הגדולה הזו למקום טוב. אנחנו רוצים לומר לרוכבים להמשיך בספורט הזה ולפתח את הענף כדי לקדם את תרבות הרכיבה. אם בכך נצליח לעזור בהעלאת המודעות לרוכבים שבצד הכביש ולבטיחות שלהם, אז עשינו את שלנו. האירוע יהיה מעין דגל לשיתוף פעולה בין הרוכבים למשטרה".