בדרך לברלין עוצרים בתאילנד
זרעי בריחת המוחות לברלין ולעמק הסיליקון נזרעים אי שם בקהילת הישראלים בתאילנד. על האנשים שמחפשים מקום לחיות בו בכבוד
נסעתי לתאילנד. אל דאגה, לא עוד מוח בורח, אלא סתם מוח בחופשה. בין יערות גשם לחופים, ובין מסז' תאילנדי לאננס עסיסי, התוודעתי לקהילת הישראלים שקבעה את מושבה בארצו של מלך סיאם. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, לבעלי תקציב מוגבל.
הקהילה הישראלית בתאילנד היא תערובת של זוגות מבוגרים, פנסיונרים שהמירו את המשפחה בארץ בתאילנדית צעירה, שבעולם מקביל הייתה יכולה להיות בתם הקטנה, ואפילו כמה משפחות עם ילדים קטנים. כל אחד והרקע שלו, כל אחד והסיפור שלו - ותאמינו לי, לא חסרים סיפורים. על רקע בליל המילים וים הכתבות על בריחת המוחות והקהילות הישראליות בנכר, ניסיתי לדלות מזיכרוני, ללא הצלחה, כתבה, מאמר דעה או אפילו אזכור קטן של בריחת המוחות הישראלים לתאילנד. קהילה שלמה של יורדים שמשום מה נשארה מחוץ לרדאר.
עוד טורים בנושא זה בערוץ הדעות של ynet:
בלונדון הייאוש יותר נוח / נאור קרקואנו
לא נוח לי ברומא / נועה כהן
לא נעבור לברלין בגלל השואה? / ליש לי אבנר
אלכסנדרפלאץ פינת רוטשילד / טל לוי
פבל בקנדה, יורי באוסטרליה / איגור טלר
אדיו מילאנו, צ'או רעננה / ענת לוי
לבי בתל-אביב ואנוכי בניו ג'רזי / גיורא גריפל
גם אני ישראלי / אייל פילדסט
זו לא המדינה שבה גדלתי. דילמת המהגר / רועי סורק
אני מכיר את הפרצוף הזה שאתם עושים עכשיו. מבט מזלזל, חצי חיוך ואולי אפילו איזה גיחוך קטן. בריחת מוחות, עאלק. בתור בוגר אקדמיה למדעי האקדמיה, זו שמקדשת תעודות ותארים, גם אני עטיתי על פניי את אותו מבט מזלזל. שיחה מעמיקה יותר הובילה אותי למסקנות קצת אחרות. באופן לא מפתיע, את עיקר ההתעניינות משכה חבורת הפנסיונרים העליזה.
השיחות עם אותה חבורה, שלעיתים הזכירו חקירת שב"כ מטלטלת, נעו על שני קווים מקבילים. העובדים הסוציאליים שבינינו תהו באשר לקשר הרגשי עם הנשים המקומיות, על הגעגועים לארץ, וכמובן על המשפחה שנותרה מאחור. לעומתם, אנשי הכלכלה התעניינו בפרקטיקה: כמה עולה שכר דירה, רכב ודלק, ובכלל, כמה צריך כדי לחיות כאן טוב. באופן מפתיע, כיווני השיחה המקבילים התאחדו לכדי מסקנה אחת בלתי נמנעת. מאחורי החזות הנהנתנית מסתתרים אנשים שבסך הכול חיפשו מקום לחיות בו בכבוד. זה לא הם שקמו בוקר אחד והשאירו הכול מאחור, זו המציאות הישראלית שהשאירה אותם מאחור ואינה מאפשרת להם להישאר.
אחרי הכול, מדובר באנשים שעבדו רוב חייהם, הקימו משפחה וגידלו ילדים. במשך שנים הם חיכו ליום שבו יוכלו לפרוש בכבוד וליהנות מפרי עמלם. אבל היום הזה הגיע, ופתאום הם גילו שבשביל כבוד לא מספיק רק לעבוד. אז במקום לסבול, הם החליטו לקום וללכת למקום שבו יוכלו לאכול אננס מבלי לחשוש מהשיחה החודשית ממנהל הבנק. ללכת למקום שבו גם יוכלו לחיות בזוגיות. כזו שעושה להם טוב, לפחות ביחס לחלופת הבדידות בארץ הקודש.
חזרתי מתאילנד. כמו שהבטחתי, אני לא מוח בורח. אבל בתוך הררי האננס והשייקים שעדיין ממלאים את גופי, נזרע לו זרע קטן של חשש. חשש ממה שצופן לנו העתיד. חשש מקריסת התוכניות והתקוות שלנו ליום הפרישה. חשש שאם יום אחד נרצה לפרוש בכבוד, גם אנחנו נסיים בתפקיד הזמיר של מלך סיאם. בין שנודה בכך ובין שלא, אני מניח שהזרע הקטן הזה נזרע בכל צעיר שעובר שם בטיול אחרי הצבא, או אחרי אחרי הצבא. ותסמכו על ממשלת ישראל שתדע להשקות את הזרע הקטן, לטפל בו ולהפוך אותו לעץ גדול ומאיים.
כולם תוהים מדוע זה קורה. מומחים, יורדים ומבקרים כתבו הררי מילים בתקופה האחרונה בניסיון להבין מה מוביל אלפי ישראלים לעזוב הכול ולרדת מהארץ. חוסר ברירה, אגואיזם, פינוק ורצון להתפתח בעולם הגדול הם רק חלק מהסיבות שקשרו בתופעה. אם אתם שואלים אותי, תהא הסיבה אשר תהא, זרעי בריחת המוחות לברלין ולעמק הסיליקון נזרעים אי שם בקהילת הישראלים בתאילנד. חוזה המדינה, שבגרסה המעודכנת הוא תימני מבוגר שעומד על גשר המיתרים בבנגקוק, היה אומר ודאי: "בתאילנד ייסדתי את קהילת הישראלים בברלין".
חניאל אלמקייס, בן 35, מהנדס מערכות תקשורת, וסטודנט לתואר שני בפוליטיקה וממשל. בזמנו החופשי מתגורר בירוחם.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
