מה אנחנו עושים עם הילדים בשבת? אז זהו, שכלום

בעוונותיי אני עוד מקבלת עדכונים מכל מיני אתרי קופונים בארץ: "מה תעשו עם הילדים בחנוכה?", "עוד אין לכם תוכניות לשבת?" ו"אטרקציות לילדים" הן רק חלק קטן מהכותרות שיושבות לי בפיד. ופתאום זה נראה לי מגוחך, הרדיפה הזאת אחר השעשועים. זה מזכיר לי את החיים הקודמים שלנו, בהם כל שבת הייתה מתוכננת כך שתהיה איזושהי אטרקציה בבוקר, כדי להתיש את הקטנים מספיק לשנ"צ באוטו.

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים >>

בחיים הקודמים שלנו, שבת בלי תוכנית פעולה (אורחים/טיולים/אירועים/אטרקציות) הייתה מכניסה אותנו ללחץ.

בחיים הקודמים שלנו, היינו שמים את הילדים בגן בשבע בבוקר, שישה ימים בשבוע.

להיות הורים במדינת ישראל:

"כדי שאבא יראה את הילדים שלו הוא צריך להתגרש"

חנוך דאום: "הילדים שלנו הפכו למעמסה"

יש דבר כזה: אמא ל-4 שאוהבת את החופש הגדול

בחיים הקודמים שלנו, היו לילדים עשרה ימי חופשה בסוף אוגוסט, ואליהם נערכנו עוד באפריל, עם תוכניות מדוייקות לכל יום ויום ועם הרבה עזרה מהסבים והסבתות.

ואז הגענו לצרפת, למדינה בה לומדים רק ארבעה ימים בשבוע ובכל שישה שבועות יש שבועיים חופש מבית הספר, וכל זה עד לחודשיים של החופש הגדול.

אז מה, לעזאזל, עושים פה עם הילדים?

כשרק הגענו לכאן, ואני הבנתי שבמחצית הזמן אצטרך לבלות עם הילדים בעוד א' בעבודה, נכנסתי ללחץ. לחץ אטומי. עוד לא היו לנו חברים, שלא לדבר על משפחה, והטמפרטורות בחוץ עושות טובה כשהן עוברות את האפס - אז מה לעזאזל עושים עם הילדים?

זאת הייתה השאלה הראשונה ששאלתי את כל מי שפגשתי: אמהות בבית הספר, קולגות מהעבודה של א', שכנים, חברי פייסבוק. מה אתם עושים עם הילדים בכל החופשים האלה?

אף אחד לא הבין מה אני רוצה ממנו ואני לא הבנתי למה מסתכלים עלי כאילו אני לא בסדר. אף אחד לא הבין למה אני מתלוננת על כמות החופשים האסטרונומית ולחוצה מלהיות בבית עם המשפחה שלי.

לאט לאט הבנתי. הילדים הצרפתיים גדלים, בשונה מהישראלים, כחלק מהמשפחה ומהחיים. לא צריך לשעשע אותם ולהעסיק אותם. התפקיד שלהם, לרוב, מתמצה בלחיות את חייהם ולהפריע כמה שפחות להוריהם. ואם יש חופש מבית ספר אז נשארים בבית: ההורה עסוק בשלו והילד בשלו. נכון שהרבה פעמים ה"עיסוק" של הילד יהיה זחילה איטית מהטלוויזיה (שפתוחה כאן ברוב הבתים מבוקר עד ערב) לנינטנדו, לטאבלט ול-wii, אבל כל עוד הוא "בשלו" - כולם מרוצים. בניגוד לילדים שלי, כל הילדים הצרפתיים שפגשנו יודעים לשחק לבד בחדר. אף אחד לא צריך את אמא שלו לידו כשהוא משחק עם המכוניות על השטיח או משחית ספינת חלל פליימובילית.

במשפחות בהן שני ההורים עובדים במשרה מלאה, הילדים נשלחים ל"מרכז פנאי" (סוג של קייטנה) בימות החופשה, אבל הרבה הורים כאן עובדים במשרה חלקית, או מהבית, או לא עובדים בכלל ומארגנים את זמנם כדי להיות בבית בימי רביעי ובחופשות. לשכנים שלנו בבית ממול, למשל, יש ילדה בת תשע וילד בן 3.5. בכל ימי רביעי הם בבית. גם ברוב החופשות. האבא הוא מורה, כך שהוא תמיד בבית בחופשות. מעולם לא ראיתי אותם נוסעים לאיזה שהוא מקום בימים האלה. הם פשוט בבית, ולא נראה בכלל שהם סובלים.

זה המקום להסביר גם שרוב החוגים לילדים מתקיימים בימי רביעי או שבת, מאחר שימי הלימודים עצמם ארוכים וקשה לילדים ללכת לחוג אחרי שמונה שעות בבית הספר. אבל עדיין, גם אם יש חוג - מדובר בשעה אחת מתוך יום שלם, כן?

בפעם הראשונה שאירחנו כאן את אלבן וקתרין עם שתי בנותיהם, הילדים שלנו, שרגילים ללכת לישון בשמונה בערב, שרדו עד תשע וחצי. הבנות של אלבן וקתרין נמרחו כאן על הספה מול הטלוויזיה, עם הטאבלט ביד, עד אחת בלילה. למה? כי להורים שלהם התחשק להיות כאן.

בסופי שבוע אף אחד לא פורש "כי הילדים צריכים לישון". הילדים הם ספיח, הם לא העיקר. לא מתחילים את ארוחת הערב בשש וחצי כי הם צריכים ללכת לישון בשמונה. לא קמים בשבת מוקדם כדי לקחת אותם להוציא מרץ באיזו פינת ליטוף. למעשה, לא קמים בשבת מוקדם בכלל, כי גם הילדים קמים מאוחר בסופ"ש (לא פלא, אחרי שמותחים אותם עד אחת בלילה בערב שלפני, נכון?).

בלי ששמנו לב - גם לנו זה קרה

פמלה דרקרמן, היא אמריקנית שחיה בצרפת ופרסמה כבר שלושה ספרים על היות ההורים הצרפתים טובים יותר מהאמריקנים. לא קראתי את ספריה, אני מודה, אבל סדרת כתבות שהיו עליהם תמצתה את ההבדלים בין גידול הילדים בצרפת ובאמריקה, ואותן כן קראתי. קראתי ואני לא מסכימה כמעט עם שום דבר.

דרקרמן אומרת שלילדים הצרפתים אין התקפי זעם, שיש להם הרבה כבוד כלפי מבוגרים, שהם הרבה יותר מנומסים. אני מזמינה אתכם לבוא איתי לסיבוב קצר בסופרמרקט בבווה. כמות התקפי הזעם של הילדים שם זהה לאלה שלנו (ואלה שלא צורחים תקועים בדרך כלל עם חתיכת באגט בפה), וה"כבוד" שנרכש כאן למבוגרים, נרכש הרבה פעמים בכפייה ובהפחדה (שבו עם משפחה צרפתית לשולחן האוכל וראו על מה הורים גוערים בילדיהם בקול מזרה אימה: "תורידי את המרפקים מהשולחן!", "תגידי תודה לעפרה!", "אל תמזוג בלי רשות). אבל אם נחזור לעיקר - וכאן דרקרמן צודקת - יש משהו בדרך של הצרפתים שמחזירה את הילדים להיות מה שהם: חלק אינטגרלי מהחיים. לא יותר ולא פחות. מספקים להם את כל מה שהם צריכים, אבל מלמדים אותם גם לספק להורים את מה שהם צריכים, וזה, על פי רוב, שקט, מרחב וזמן פנוי.

ופתאום, מבלי ששמנו לב איך זה קרה לנו, גם לנו אין תמיד תוכניות לסופ"ש או לימי רביעי. אנחנו פשוט יכולים להיות יום שלם עם הילדים בבית - משחקים, קוראים, מציירים, רואים טלוויזיה, משחקים קצת בחוץ עם השכנים... ככה פשוט. בלי "אטרקציה".

והילדים כבר לא קמים בשש בבוקר (התקדמנו לשבע!) וכבר לא תמיד מבקשים שנעשה משהו. לפעמים אנחנו יכולים גם סתם ככה, כמו הצרפתים, פשוט להיות. לנוח. לאכול. לראות סרט בטלוויזיה.

אמנם את המעבר התפיסתי מ"הילדים במרכז" ל"הילדים כחלק מהחיים" עוד לא ממש עשינו (אנחנו בכל זאת ישראלים), אבל יש מצב שאנחנו בדרך הנכונה.

אז מה אמרתם שאתם עושים בשבת?!

עפרה שפר ברוש, מתגוררת עם משפחתה במחוז פיקארדי בצפון צרפת מאז דצמבר 2012, במסגרת רילוקיישן. הטור פורסם באתר תכף נשוב - המדריך המלא לישראלים שכבר גרים בחו״ל, לאלו שמחפשים בנרות אחר רילוקיישן, ולכאלה שרק חושבים על זה. בינתיים