"העיר המזרחית": מציאות שנואה, אך מוכרת

אילנה ברנשטיין ידועה כסופרת שאוהבת לאתגר את המרכז הבורגני הנינוח. רוב ספריה עוסקים בתאור מערכות משפחתיות לא מתפקדות, והיא אינה חוששת לפרק את המעטפת הנורמטיבית של החיים - ולחשוף את הזוועות הרוחשות מתחתיה. ברומן החדש שלה, "העיר המזרחית", מוותרת ברנשטיין על הסרת הלוט. כל הסחי והזוועה גלוי ומוגש לקורא באופן נא ומצמרר. התא המשפחתי שוב אינו מטאפורה לחברה הרקובה, מכיוון שפשעי התא המשפחתי מתגמדים אל מול הרוע והאכזריות במישור הציבורי.

• בואו לקרוא קטע מתוך "העיר המזרחית"
  

"העיר המזרחית" הוא רומן דיסטופי המתאר את החברה הישראלית במערומיה הבזויים. כוחה של דיסטופיה הוא בתיאור עתידני מוקצן של מגמות בהווה. "1984" של ג'ורג' אורוול הוא הדוגמה המפורסמת ביותר בז'אנר המשתמש בהרחקה, כדי ליצור אלגוריה ביקורתית על המשטר. הספרות הישראלית השתמשה לא פעם בז'אנר הזה על מנת להזהיר מסכנות פוליטיות מוחלטות כמו בספרים "הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן, שעוסק בשלטון טרור צבאי או ב"פונדקו של ירמיהו" שכתב בנימין תמוז, המזהיר מפני השתלטות חרדית על המדינה.

"העיר המזרחית". דומה מדי לערים שלנו

מכאן שגם "העיר המזרחית" שכתבה אילנה ברנשטיין הוא רומן חברתי פוליטי שמנסה לזעזע את הקוראים ולטלטל את עולמם הנינוח והזחוח. אך האמונה היוקדת בצורך להתריס בכל מחיר, מחליש את כוחו הספרותי של הרומן, והופך אותו לטקסט עמוס ומעייף. הזעקה של ברנשטיין רוויה באמת מצמיתה - אך זו משתלטת על הספר, ובמקום לקרב את הקורא היא מתישה אותו.

אלימות או נמות

ב"עיר המזרחית" עשר משפחות עשירות שולטות במדינה באמצעות משטר אכזרי וגזעני, המדכא את אזרחיו בעזרת סמים ופורנוגרפיה. המדינה מגלה יחס משפיל ונצלני כלפי פליטים, מגרשת והורגת את העם הכבוש, ומדכאת באלימות אזרחים המעזים להתנגד למשטר. לשלטון אין כל אידאולוגיה, פרט להגברת ההון ורווחת משתפי הפעולה. במציאות שברנשטיין מתארת, תל אביב היא מובלעת שקיבלה אוטונומיה, התושבים האורתודוקסים שחיים בה קיבלו עצמאות, והאלימות הופכת לערך בשם הביטחון הלאומי. רק מיעוט הולך ונכחד ממשיך לחפש תיקון במחתרת.

רוב העוולות המתוארות בספר, כמתקני כליאה למהגרי עבודה, לפיתה כלכלית של

כמה משפחות ממון, הכיבוש על כל חוליו, ואפילו חרדה מפני פצצה אימתנית, כבר מתרחשות לנגד עיננו. ברנשטיין לא מתאמצת להרחיק את עדותה מהחיים שאנחנו מכירים, והחברה הישראלית המתוארת בספר דומה מדי למציאות שאנחנו מביטים בה דרך מסכים, מדי יום, בתקשורת. גם הממד העתידני-דיסטופי של הספר נותר דליל למדי, ולכן הכוח שטמון בז'אנר הזה, הולך ומתמוסס.

גיבורת הרומן, סופרת ועורכת בשנות החמישים לחייה, ננטשת על ידי אהובה ומגלה שבגידתו היתה כפולה - כי כל העת שחי לצדה, הוא בעצם היה סוכן מטעם המשטר. הגיבורה - שרואה בעצמה קורבן נרדף של השיטה, כמי שלא יכולה לחיות עם השקר רק כי זה נוח - אמורה היתה להדיר את עצמה מדירת הפאר וממכונית השרד של אביה, עובד המדינה. אבל היא בוחרת להתכרבל בבית הוריה ולהתבוסס ברחמים עצמיים, בטענה שכך היא עושה עם עצמה צדק.

היחס של הגיבורה לשני הגבריים המרכזיים בחייה: האב והאהוב, חושפים את התשתית האדיפלית המלווה את העלילה. משיכה ותעוב כלפי גברים איומים ובלתי אפשריים על כל הזוועות שהם מייצגים, יכולים להתפורר רק על ידי סולידריות נשית. הפתרון המגדרי הזה מפציע לגיבורה דרך הקשר המתחדש עם אחותה.

החולשה האנושית שלה היתה משכנעת יותר, אם דמותה הגיבורה עצמה היתה יותר ורסטילית. לאורך הרומן פועלת הדמות בשני הקטבים של רגשות אשמה אל מול נקמה - ללא השתהות על מצבי ביניים. בעולמה הדיכוטומי יש רק אשמים או לא אשמים, רק רודפים או קורבנות. השאיפה של ברנשטיין להזהיר מפני הסכנות שבנזילות מוסרית חשובה מאוד - אך האלטרנטיבה שהיא מציעה נוקשה מדי.  

תסכול ללא בקרה

ברנשטיין בוחרת לעצב גיבורה אובססיבית ששופכת את מררת לבה השבור ואת תסכולה החברתי והפוליטי ללא כל בקרה על קוראיה. היא מוסרנית, צדקנית, ומלבד חיבה קלושה לאחותה - היא שונאת את כולם ובעיקר את עצמה. היא מתעבת את מזג האוויר, את השמש הקופחת, את הרחובות, העצים והמדרכות. היא גם מעידה על עצמה שהיא אדם קשה: "כל חיי נדבקתי כספחת. נטפלתי לאנשים זיינתי את השכל", וכל זה בחסות הטענה כי האמת קשה לעיכול ולכן אנשים שמעדיפים את השקר, רואים בה מטרד. המודעות של הגיבורה לאופייה אינה מאווררת את החמיצות של מי שחי "חיים רטנוניים, חיים רעים שאין בהם יופי או חמלה. גם לא הפוגה מן הזעם. חיי מכאוב שנהפכו לכתב שטנה להאשמה כבדה".

גיבור ספרותי יכול, כמובן, להיות דמות חריגה מעצבנת או כושלת, כל עוד הוא מצליח למצוא דרך אל הקורא, על מנת שזה יחבור אליו אל תוך הסיפור. ב"העיר המזרחית", ברנשטיין מעמידה דמות בעייתית שלא מצליחה לעורר כל אהדה, ומחבלת במדיום שמתווך את הסיפור.

לברנשטיין שליטה מרשימה בשפה, הסגנון שלה עשיר מאוד, ולעתים היא

חושפת גוונים ליריים ויפים להפליא בכתיבתה. אולם ברנשטיין לא מניחה ליופי לכבוש לו מקום, וחבל. הלשון רתומה וכבולה כמעט בבלעדיות למנייה אינסופית של פגמי המציאות השנואה. היא שוזרת פסקאות תוכחה זועמות במרווחים קצובים, פנימה אל סיפור הגדילה וההתפכחות של הגיבורה מאהבתה הנכזבת.

שוב ושוב היא מתיכה בנו בזעם חוזר את הכשלים המוסריים של החברה, עד שלא פעם צץ הפיתוי לדלג על פסקאות ההטפה. הניסוחים המעגליים היו אמורים לייצר תחושת הדהוד בלתי פוסק - אבל בפועל הם לולאות מייגעות שחוזרות על עצמן ולא מייצרות את האפקט המטלטל הראוי. אילו היתה הגיבורה פעילה יותר בתוך המציאות הסיפורית ונואמות עליה פחות, היה סיפורה יוצא נשכר מכך.

עם זאת, חייבים לומר שיש בספר של ברנשטיין אפקט מאוד מתעתע. הזעם המתמשך שהיא מנסחת באלף דרכים מעורר רתיעה, אבל הבסיס הערכי שעליו הוא מושתת מצליח, גם אם בדרך עקלקלה, למצוא את אחיזתו. הקורא ימצא עצמו בסוף הקריאה יגע, אך עם מצפון מעט יותר מוטרד ורגיש. במבחן הזה רשמה לעצמה ברנשטיין הישג לא מבוטל בבואה לרענן את המודעות החברתית-פוליטית של כולנו, שיש לה נטייה עגומה להתנמנם. יתכן שספיראליות עיקשת זו הינה הדרך היחידה האפשרית, כשהמטרה היא מיגור כוחן של ההדחקה והאדישות.

אחרי שנים ארוכות שהספרות הישראלית בחרה לעסוק באינדיבידואל הפרטי, ולהפנות עורף להקשר החברתי ופוליטי שלו, מסתמנת לאחרונה פריחה בספרים העוסקים בביקורת חברתית. תופעה זו היא ללא ספק סימן מעודד של רוח הזמן - "הצייטגייסט" - הנוכחי בארץ. זוהי תפנית מבורכת, וספרים רבים ובינהם גם ספרה של ברנשטיין, נושאים בגאון את דגל הביקורת הרדיקלית. חבל שבלהט העשייה הצודקת, בולעת התודעה הפוליטית את המעשה הספרותי.

"העיר המזרחית", מאת אילנה ברנשטיין. הוצאת ידיעות ספרים. 318 עמ'.