חוף הצוק: אושרה ייצוגית נגד עיריית תל אביב

למשך תקופה ב-2012, אף שהרחצה בחוף נאסרה, המשיך רון חולדאי לחייב את המבקרים לשלם 7 שקלים כל אחד. בני זוג כועסים פנו לבית המשפט שקבע: לעירייה לא הייתה סמכות או רשות לגבות דמי כניסה למקום

עו"ד אברהם ורבנרפורסם: 21.11.13 , 22:51

ביולי 2012, לבקשת עיריית תל אביב, אסר שר הפנים על הרחצה בחוף הצוק הדרומי ושירותי ההצלה במקום הופסקו. למרות זאת, העירייה המשיכה לגבות דמי כניסה מהרוחצים. התנהלות זו הביאה בני זוג, שנאלצו לשלם שבעה שקלים כל אחד, לפנות לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב ולהגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד העירייה.

פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:

בני הזוג טענו שמרגע שהרחצה בחוף נאסרה ולא היה מציל, הוא לא נחשב חוף מוכרז, ומשכך העירייה לא הייתה רשאית לדרוש דמי כניסה לחוף. העירייה טענה מנגד שבחוף הצוק הצפוני ישנם שירותי הצלה. מאחר שחוף הצוק הצפוני והדרומי הם למעשה חוף אחד (הגם שמפרידים ביניהם 150 מטר), הרי שסופקו שירותי הצלה גם בחלק הדרומי.

החוק דורש מציל על כל 150 מטר(צילום: ירון ברנר)

בכל מקרה, טענה העירייה, אף שהרחצה אסורה, חוף הצוק הדרומי עדיין נחשב חוף מוכרז. משכך, ולאור העובדה שעדיין ניתנו בו שירותים שונים לרווחת הרוחצים, היא הייתה זכאית לגבות את דמי הכניסה. לבסוף הוסיפה העירייה שהתביעה לא מתאימה להתנהל כייצוגית כיוון שאינה עומדת בדרישות החוק.

גבייה שלא כדין

למרות עמדת העירייה קבעה השופטת רות רונן שהצוק הצפוני והצוק הדרומי הם שני חופים שונים, שכל אחד מהם הפך חוף מוכרז בנפרד. היא הוסיפה שהמרחק בין שני החופים עולה על 150 מטר,

ושעל פי הדין צריכה להיות תחנת מציל כל 150 מטר.

עוד נקבע שהחלטת שר הפנים לאסור על הרחצה במקום, משמעותה שהחוף אינו מוכרז עוד. נפסק שגם אם משרד הפנים לא התכוון במפורש לבטל את ההכרזה, עצם העובדה שהחליט לסגור את החוף למשך כל עונת הרחצה, די בה כדי לקבוע כי פסק מלהיות חוף מוכרז, ולעירייה לא הייתה סמכות או רשות לגבות דמי כניסה גם אם היו במקום שירותים נוספים.

לטענת השופטת, דווקא תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת ביותר להכריע את המחלוקת. לפיכך הבקשה אושרה כתובענה ייצוגית, כאשר חברי הקבוצה הוגדרו ככל מי שאינו תושב תל אביב ונדרש לשלם דמי כניסה לחוף הצוק הדרומי. העירייה חויבה לשאת בהוצאות ושכר טרחת עורכי דין של 30 אלף שקל. בית המשפט הציב בכך תמרור עצור לרשות השלטונית, במקרה זה העירייה, לבל תאחוז את המקל בשני קצותיו. משחדלה העירייה לספק שירותי הצלחה בחוף - היא אינה יכולה עוד להמשיך ולגבות כספים.