רק בת 15: היא היתה רוצה להיות נערת רוק
עוד לפני שסיפורי קטינות עם זמרים מזרחיים השתלטו על מדורי הפלילים, התהוללו מעריצות צעירות עם כוכבי רוק בבתי מלון ומאחורי הקלעים - ואף אחד לא ביצע מעצרים. לא מעט סיפורים ושמועות סבבו גם את דן בן אמוץ, חבורת לול, ואנתוני קידס. מאז ומתמיד גרופיות עשו הכל כדי לבלות עם האליל שלהן
"שמונה עשרה"
"גם אני בת 18! בן כמה אתה באמת?"
"שבע עשרה".
"גם אני!"
"למעשה אני בן 16"
"גם אני. זה לא מצחיק שהאמת פשוט נשמעת שונה?"
"אני בן 15".
במובנים רבים, הדיאלוג שהרגע קראתם מסמל את הרעיון שעומד במרכז "כמעט מפורסמים", סרט הקאלט עתיר השבחים של קמרון קרואו משנת 2000. הדובר הזכר הוא וויליאם מילר, עיתונאי צעיר המצטרף לסיבוב ההופעות של הלהקה האהובה עליו, במטרה לכתוב עליה כתבה למגזין "הרולינג סטון", כשבדרך הוא חווה תהליך התבגרות כואב ומפכח. הדוברת השנייה היא פני ליין - קייט האדסון הצעירה, המגלמת מנהיגת נערות המתלוות לכוכבי רוק ברחבי ארה"ב. במילים אחרות, פני ליין (כמו השיר המפורסם ההוא) היא גרופית מהוללת, נערה עם תלתלי זהב הלבושה בהידור, שכל מהותה היא התמסרות לכוכבי הרוק הגדולים של תקופתה. היא משדרת בגרות וקלילות, מסוג הבחורות שהמושג "Free Spirit" מגדיר אותן במדויק. והיא, לפני הכל, רק ילדה קטנה. את התוספות "צעירה ותמה" אתם מוזמנים להוסיף בעצמכם.
פרשת אייל גולן והיחסים שקיים לכאורה עם מעריצותיו הקטינות העלתה השבוע, אולי בפעם הראשונה בתולדותינו, את נושא הדינמיקה הבעייתית שקיימת כבר שנים בין מוזיקאים נערצים ובין מעריציהם, או ליתר דיוק - מעריצותיהם השרופות. אלו שלא יבחלו באמצעים כדי להתקרב לכוכב האהוב עליהן, גם אם בדרך תאלצנה לבזות את עצמן ולספוג השפלות - רק בשביל ליהנות מקרבתו של אדם מבוגר, מפורסם ונשגב מהן, שמנצל את מעמדו לצרכיו האישיים.
אלא שלצד ההאשמות והדיון סביב הבעיות המוסריות הטמונות בקשר בין גברים מבוגרים לבין נערות בנות טיפשעשרה, קשה שלא לחשוב על העובדה שיחסי מוזיקאי-גרופית הם עניין תרבותי די עתיק, שלא נאמר - שכיח. רק שאת מקומו של אייל גולן וחבריו ל"מסיבות החשק", איישו בעבר (ובאופן פחות מאורגן, יש לציין) כוכבי הרוק של התקופה. וכאשר הם הכירו את מעריצותיהם באופן אינטימי, הדבר נצבע בצבעים רומנטיים הרבה יותר.
זה לא היה כל כך מזמן, כשהארץ נשלטה גיטרות וכוכבי רוק היוו גיבורי תרבות עבור צעירי ישראל. תור הזהב של הרוק הישראלי התרחש בתחילת-אמצע שנות התשעים, עם פריצתם של אבטיפוס, אביב גפן, תערובת אסקוט ואחרים. ואם חשבתם שמדובר היה אז בזמנים תמימים יותר, ובכן, ייתכן שתזדקקו לרענון. "גם אז היו בחורות בנות 15-16 שמתמסרות לחלוטין עוד במהלך ההופעה ודואגות שיראו אותן, מחכות מחוץ לחדר האמנים ומוכנות לעשות הכל. זה היה חלק מהסצנה", מספר העיתונאי שי להב, שנמנה באותם ימים עם פוקדיו הקבועים של מועדון ה"רוקסן" וטוען שמדובר היה בעניין די שגרתי. "ראיתי בחורות, כולל כמה שהכרתי, שבפירוש הגיעו להופעה ורצו להישאר גם אחריה. חלקן גם הצליחו. והיו מוזיקאים שניצלו את זה, גם שמות מוכרים".
למה לדעתך לא עשו עניין אז מדברים כאלה?
"אני חושב שהעובדה שהיום מדובר באומנים מהמוזיקה מזרחית, ואז אלו היו אומני רוק היא מאוד רלוונטית. יש הרבה רצון להיכנס במוזיקה המזרחית, חלקו מובן וחלקו גזענות לשמה, וזו הזדמנות טובה לעשות את זה. גרופיות של אומני רוק באות מבתים יותר מבוססים, זו ההנחה הסטריאוטיפית, שהיא לעיתם גם נכונה, מעריצות של רוקרים באות מבית יותר חזק, הן עצמן יותר אינטילגנטיות כאילו. זו התפיסה, לפחות".
וזה פחות ניצול, כי הן לכאורה יודעות מה הן עושות.
"לא רק שזה פחות ניצול, זה גם אפילו מגניב, חווית נעורים. אבל גם כשאתה - בתור רוקר - שוכב עם ילדה בת 15-16 שבאה מיוזמתה ובאופן ספונטני חיכתה לך אחרי הופעה, זה גם עושה משהו עצוב. הרוקרים שכולנו גדלנו עליהם, כמו לד זפלין והרולינג סטונס בחו"ל, התגאו בגרופיות שהיו להם, זה היה ממש מקצוע. אבל לשכב עם בת 15 זה לשכב עם בת 15, בשורה התחתונה".
למסקנה דומה הגיע כבר לפני למעלה מעשר שנים יהונתן גפן, אשר היכה על חטא כשתיאר בספרו "חומר טוב" מ-2002 את ההתנהלות הבעייתית שלו ושל שותפיו לחבורת "לול" המיתולוגית, נציגי הרוקנ'רול הבולטים של ישראל בסבנטיז. וכן, גם שם היו סקסיזם ושוביניזם לרוב, בתוספת מין עם קטינות. לא במקרה בחר שמוליק קראוס ז"ל, מכוכבי הספר (ולא בשל המוזיקה הנפלאה שהעניקו לעולם), להגיב לגפן ב"שיהיה בריא, כוסאמו, נקניק".
התגובות הקשות לספרו של גפן מצד חבריו לבוהמה התל אביבית של שנות השבעים מסגירות יותר מהכל רצון להתכחש לתקופה ההיא , מלווה בלא מעט בושה על התנהלות בעייתית, שבזמנו נתפסה כלא יותר מהשתובבות לא מזיקה. גם תגובות המבקרים, שרובן ראו בספר אוסף רכילויות צהבהב, מעידות על יחס סלחני כלפי כוכבי התקופה, אם מתוך חסד נעורים או מהעדפה עדתית - קשה לומר בודאות.
אז כן, סיפורי רוקרסטארז ומעריצות הן לא עניין חדש. למעשה, אגדות אורבניות וסיפורי זימה אודות מעלליהם של כוכבי הרוק ומעריצותיהם הם בגדר מורשת קרב עבור כל חובב רוק מושבע. האתר Groupie Dirt מרכז בתוכו כמות מרשימה של סיפורים (ספק שמועות - ספק עדויות מבוססות) אודות אושיות רוק מכל הזמנים. כך למשל, גורס האתר כי הזמר (המפורסם) דיוויד בואי חובב מין קבוצתי, קיד רוק אוהב את הסקס שלו אלים וקינקי, לארס אורליך ממטאליקה הוא מאהב גרוע כמעט כמו שהוא מתופף, סולן מגדהת' דייב מאסטיין אוהב לדבר על אשתו במהלך משגל עם מעריצות - ואנתוני קידיס, סולן רד הוט צ'ילי פפרז, אמנם נחשב למשעמם עבור רוב הבחורות איתן חלק מיטה, אבל להן כנראה זה לא ממש הפריע - היות ורובן טרם חוו 17 שנות חיים.
רוב הסיפורים שרצים ברשת אודות מפגשים מיניים בין רוקרים ומעריצותיהם כתובים מזווית רכלנית, קומית כמעט, כשהדגש הוא על איכותיהם של המוזיקאים במיטה - ופחות על שאלת המוסריות שבמפגש מיני עם מעריצות צעירות. אך אין ספק כי הגישה לסיפורים מסוג זה היא פריבילגיה שמאפשר עידן טכנולוגי נטול גבולות, אשר יש שרואים בו גם כגורם שיפיל את קשר השתיקה המוסכם מראש בכל הנוגע ליחסי כוכב-מעריצה.
"קשה להשוות את מה שקורה פה למה שהיה בחו"ל, אבל תמיד היו מעריצות והיו ניסיונות התקרבות, היו מקרים שאני יודע עליהם" אומר אסף שריג, גיטריסט להקת "איפה הילד", ומסביר: "זה תמיד יש, לכל להקה פופולרית. תקרא לזה הערצה, ברור, זה דבר אוניברסלי ולא חדש. היום הכל הוא בסגנון הריאליטי, הרבה יותר סנסציוני. אז היו עיתונים וערוץ אחד או שניים בטלוויזיה וזה מה שהיה. לא היה מצב כזה שיש צו איסור פרסום וכל העולם יודע במי מדובר. זה כל הסיפור של הטכנולוגיה והשפעתה על תקשורת ההמונים".
אז ההבדל הוא בדיסקרטיות, בכך שפשוט לא היו מצלמות וסמארטפונים?
"אנשים היו עושים כל מיני דברים עם כל מיני אנשים אחרים, אבל לא שום דבר שקרוב לרמת החשיפה. לא משנה אם זה כוכב ריאליטי, זמר מזרחי או להקת רוק, זה דבר שהיה קיים מאז ומתמיד, מאז שיש תקשורת המונים ואנשים שרואים מישהו בטלוויזיה ורוצים לגעת בו. בחו"ל היו אורגיות עם קטינות בסבנטיז, תור הזהב של הרוקנ'רול... היום פשוט יותר קל להעביר מידע, יותר קל לצלם ולשים ברשת חברתית. תוך שניה זה מגיע למיליון אנשים. אז זה לא היה. מעבר לזה, התופעה היא עתיקת יומין. אישית, הייתי עם חברה רוב התקופה הגדולה של איפה הילד, הייתי נאמן לחברה שלי ולא הייתי בקטע של קטינות אף פעם. אבל ברור שהיו מקרים. זה לא משהו נדיר".
קשקוש מוחלט, זה לא עניין של עדה
"דברים כאלה יכלו לקרות, אבל צריך לשים גבולות" אומר המוזיקאי והעיתונאי שרון מולדאבי. "אני גם חייב להגיד: אנחנו לא היינו אז ילדים, היינו באמצע שנות העשרים שלנו. אותי זה לא מאוד עניין, באופן אישי. זה לא מאוד מושך, ילדות כל כך צעירות. דן בן אמוץ היה? היה. מציצים היה? היה. וודי אלן, רומן פולנסקי, זו תופעה שקיימת משחר ההיסטוריה. אז אני מניח שזה שהיה גם ברוק של שנות התשעים, אבל אני באופן אישי לא נתקלתי בזה. זה לא קרה לי ולא לאנשים בסביבה הקרובה שלי. זה הגיוני להניח שזה היה, כי זה קיים משחר ההיסטוריה.
מולדאבי לא משייך את התופעה לעדתיות בהכרח, וחושב שהשינוי העיקרי בין אז להיום הוא בזמינות של הכוכב הנערץ: "הדבר היחיד שהשתנה פה זה שבדרך כלל גברים מבוגרים שנמשכו לילדות צעירות היו צריכים לעשות איזשהו מאמץ בשביל לזכות באוביקט. מה שהשתנה, נניח בקטע של מוזיקאים וילדות, זה שפתאום אוביקט ההערצה נמצא בצד השני. פתאום הן אלה שמציעות, אתה בצד הבוחר. אני לא רוצה להשמע דידקטי או מוסרני מדי, אבל אם ילדות בנות 15 עושות לך את זה, אז חבל שאתה לא בן 15".
אז למה רק עכשיו קמה כזו זעקה?
"אני חושב שתמיד הזדעקו כשזה קרה עם קטינות. אני גם חושב שכשלא הזעקו, נניח במקרה של דן בן אמוץ, זה יכול היה להיות חיובי אם היו מטפלים בזה יותר. יכול להיות שבעידן של התקשורת, כפי שהיא פועלת היום, זה יוצר זעקה. גם משה דיין עשה כל מיני דברים בשנות ה-50 וה-60, שלדעתי היום אף אחד לא היה סולח עליהם. זה שהסיפור יצא החוצה, אני רואה בזה רק טוב. כמובן שזה לא קשור בכלל לעניין הז'אנר של המוזיקה המזרחית וזה גם בטח לא ענין עדתי, זה בעיני קשקוש מוחלט.
"אייל גולן לא המציא כלום. אני ממש לא חושב שיש פה קטע עדתי. יש פה מספיק בעיות מוסריות וערכיות בתוך הפרשה הזו ואני חושב שלטנף את זה עם הקשרים עדתיים זה ממש לא במקום. הוא בן אדם מאוד חזק ומאוד מצליח, וזה מושך אש הרבה יותר מאשר מוצא עדתי. גם קין רצח את הבל. זה שאנשים אחרים עשו את זה, זה לא אומר כלום. אתה לא יכול להגיד שזה בסדר שאתה לא בסדר כי אנשים עשו את זה לפניך. אייל גולן מהבחינה הזו בכלל לא יוצא דופן".
אבל אף אחד לא שופט את מיק ג'אגר על ששכב עם מעריצות.
"צודק, אני לא יכול להתווכח עם זה, אבל אני גם לא יכול להצדיק את זה. זה דפוק לחלוטין. אבל זה מחריד ומעוות להוסיף זווית עדתית לכל הסיפור".
