בשביל שלום צריך לעבוד

מתי לאחרונה ישבת בבית וחשבת לעצמך "בא לי שהמשכורת תיכנס החודש בלי שאעבוד", ומתי חשבת שזה באמת יקרה? אני מניחה שכל אחת ואחד מכם לא מאמין שזה יקרה. משום כך אנחנו קמים בכל בוקר ויוצאים לעבוד. זו דרכו של העולם, תהליכים לא קורים מעצמם, אנשים מניעים אותם. המסע לשלום אינו מירוץ לטווח קצר. לפעמים הוא מרגיש כמו דרך אינסופית לשום מקום. אך אם נסתכל על הדרך הארוכה, הפתלתלה ומלאת המכשולים שכבר עברנו, נראה עד כמה התקדמנו.

אם נביט רק 20 שנה אחורה נמצא ראש אופוזיציה שמאמין בארץ ישראל השלמה (נתניהו), שמתכחש לקיומו של העם הפלסטיני, ומולו ראש ממשלה שמחליט ללכת באומץ רב נגד הזרם (רבין) ולפעול ללא לאות לעבר פתרון אמיתי לסכסוך. בצד הפלסטיני ראינו מנהיג שדגל באלימות (ערפאת) אך היה מוכן לזנוח את הדרך הזו, לשבת מסביב לשולחן ולהכיר בכך שמדינת ישראל היא כאן ובכך שהעם שלו צריך לחיות לצדה ולא במקומה. אם נביט על המצב היום אי אפשר שלא להרגיש שאנחנו נמצאים בתחילת פרק חדש עם תקווה גדולה.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

בדרך לברלין עוצרים בתאילנד / חניאל אלמקייס

גם ילדי מבקשי המקלט הם עניי עירנו / טלי אהרנטל

אותו ראש אופוזיציה שהתנגד למשא ומתן הפך לימים לראש ממשלת ישראל, הצהיר שחלום ארץ ישראל השלמה יישאר בחזקת חלום, והתחייב לחתור לפתרון הסכסוך עקוב הדמים בדרך של שלום. דרך זו שבה ישכנו שתי מדינות זו לצד זו, אחת לנו ואחת לפלסטינים. דרך שתביא להפסקת שפיכות הדמים. גם בצד הפלסטיני יש מנהיג אחר, שמצהיר השכם והערב שהוא דוחה מכל וכל את דרך האלימות, שמדינת ישראל כאן כדי להישאר, הוא נמצא איתנו במשא ומתן ורוצה לחתום עם ישראל על הסכם שלום.

לכל דבר ולכל מציאות אפשר להתרגל. כישראלים למדנו לקבל את "המצב", אך זה לא חייב להיות כך, כמו ש"התרגלנו" למציאות הנוראית שבה טילים נופלים על יישובים, כך גם אפשר להתרגל למצב של שלום ושגשוג. הבחירה בידינו. אסור לנו לתת לקיצונים שבשני הצדדים להכתיב לנו את המציאות. אסור לנו לתת לאותו פושע נתעב שרצח את טוראי עדן אטיאס לנצח ולהחזיר אותנו למעגל הדמים. עלינו לזכור שהרוב בצד השני, ממש כמו פה, מאמין בדרך השלום ולא בדרך המלחמה.

ההחלטה של שר השיכון בשבוע שעבר להתחיל לבנות באזור E1 אינה מקרית. היא מהווה ניסיון מכוון, נואש משהו, לעצור את תהליך השלום ובכך לקבור את הרצון של רוב האזרחים לחיות ללא אלימות. התגובה של ראש הממשלה ראויה לציון, יהיו מניעיו אשר יהיו, זה דבר שאינו מובן מאליו, ומדובר בהחלטה שעשויה להוות נקודת ציון מרכזית בדרך להסכם שלום. אך החלטה אחת היא כדור הרגעה ותו לא.

כולנו למדנו בשלוש השנים האחרונות את הכוח של החברה האזרחית. המחשבה שנבחרי הציבור יעשו מה שהם רוצים ושאין בכוחנו לשנות שייכת לעבר. המציאות היא שכל אזרח ואזרחית יכולים בעזרת סטטוס אחד לשנות את ההוויה הישראלית, יכולים בעזרת הפגנה קטנה ונקיטת עמדה לשנות את סדרי העולם בממשלת ישראל. ההשפעה שלנו על קובעי המדיניות גדולה מאי פעם והגיע הזמן שנפסיק לפחד ושנשתמש בה.

הרוב הישראלי תומך בפתרון של שתי מדינות לשני העמים. זהו הזמן של הרוב המתון בישראל לקום ולהשפיע, להצטרף לעשרות יוזמות השלום שפורחות בחודשים האחרונים ולהשמיע את קולם ברשתות החברתיות. כל הסיבות לייאוש ידועות, אבל כשמתסכלים על המציאות יש גם הרבה מקום לתקווה. לאחר שנים של התקדמות הגיע הזמן שלנו לשנות. אז בואו נפסיק להגיד שהיום יבוא - וביחד, נביא את היום.

לורה טלינובסקי, עומדת בראש תנועת "קול-אחד" ישראל.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il