היי אתה, גיבור אבוד

בשבט אקזוטי במזרח אסיה חיות כמה קהילות שבראשן עומדות נשים זקנות. נשים אלו מרבות לתאר את כל סבלותיהן, החל מעבודות הפרך הקשות במשק הבית שנאלצו לבצע בילדותן ועד לאלימות שחוו בילדותן, נערותן ובגרותן, מצד הוריהן ודמויות סמכותיות אחרות בקהילה. ככל שרמת הסבל ועוצמותיו גבוהים יותר, וככל שסבלה לאורך זמן רב יותר, כן זוכה הקשישה למעמד חברתי מכובד יותר.

תופעה זו מכונה על-ידי אנתרופולוגים "יוקרת הסבל". והנה, בישראל של סוף 2013, ילדי "הדור האבוד" מציגים מופע פוסט-מודרני לתופעה זו: בכל תוכניות הריאליטי מעפילים אל שלבי הגמר המתקדמים אלו ש"יש להם סיפור". המודחים הם אנשים אפרוריים, שמזלם שיחק להם ושלא סבלו ממחלה, לא עברו תאונה ולא חוו התעללות או סחר בסמים. תכנים טלוויזיוניים בכלל, ותוכניות ריאליטי בפרט, מהווים ברומטר להלך הרוחות בחברה ולסולם הערכים הרווח בה. אם כן, מה ניתן לומר על תופעת ה"ישראלי הסובל" שמתקבל בכל פעם בתשואות ומחיאות כפיים סוערות לאחר הודאה פומבית במחלותיו, מחדליו ומעלליו?

הטורים הקודמים בסדרה בערוץ הדעות

במקום להיות עבד, הפכתי לעובד אדמה / רז הנדלר

אבא בן 70, מתי יהיה לי זמן אליו? / עמרי אריאב

הסתדרתי בחיים / אמיר בן ארי

הכלכלן שהחליט לחפור / אלעד אהרון

דור האשליות / גיא קצוביץ'

אבא, אמא, כסף / קרן חמישה

חייבת לרוץ, כי כולם רצים / אורנית בכר

חיים כמו עכברי מעבדה / סמדר הדס

החיים בסנדביץ' / מירב צובירי

אנחנו הילדים של עודף, שנת 83 / שלומית עצבה

אני מדור ה"וואי וואי" / שני גבאי

אל תלכו עם הלב / לב סולודקין

אמנות ההישרדות / מתן כהן

אני מוכשרת, ומכאן התסכול / מיכל מנין

תמונת הראי של תופעה זו של האדרת הסבל והיותו כרטיס כניסה לקונצנזוס הישראלי מתקבלת כאשר ישראלים שגדלו בתנאים סוציואקונומיים מיטביים ומפגינים ביטחון עצמי, דווקא חוטפים מטח של ביקורות נוקבות ובוטות מהשופטים או מהקהל. רק לפני כשבוע התראיינה רותם סלע ושיתפה את הציבור בכך, שהיא חשה כאילו עליה להתנצל על היותה ילדת שמנת שגדלה בשכונה יוקרתית, לא חוותה טראומות, ובנוסף היא דוגמנית, שחקנית וגם, רחמנא ליצלן, עורכת דין.

מה זה אומר עלינו, כחברה, והאם יש לתופעת יוקרת הסבל בחברה הישראלית השלכות שליליות? ברמת הפרט, זכותו של כל אזרח לאהוד ולפרגן לכל מתחרה בכל תוכנית ריאליטי. אך ההשפעה המצטברת של כל גיבורי התרבות החדשים על גבולותיו הערכיים והמוסריים של הקולקטיב הישראלי שלילית והרסנית.

יוקרת הסבל מערערת את יסודותיו של האתוס ההישגי המבוסס על עבודה מאומצת המובילה לתמורה. היא מעניקה קיצור דרך או ערוץ קידום חלופי, עוקף את הערוצים המקובלים והרווחים בקרב המעמד הבינוני - רוב רובו של הציבור בישראל. יוקרת הסבל אף מעניקה לגיטימציה, בעקיפין ובאופנים חמקמקים וסמויים, להתנהגויות לא נורמטיביות ואף עברייניות, כי לאחריהן מובטח גמול. הגמול הוא האמפתיה והפרגון לאין קץ לכל אותם קורבנות, בין שהם אשמים בקורבנותם ובין אם לאו.

האדרת הסבל מערערת את עוצמתן ויעילותן של רשתות הפיקוח הבלתי פורמליות על התנהגות היחיד וסופה באנומיה. אנומיה היא מצב שבו הפרט חווה טשטוש ואי בהירות לגבי השאלה מהן הנורמות המקובלות בחברה שבה הוא חי ומהם ערכי הליבה בתרבותו. היא עלולה להוביל לאנומליה, דהיינו לשבירת מוסכמות חברתיות ואפילו להחמרת תופעות חברתיות חמורות דוגמת פשע, התאבדות ואלימות. אולי בדיעבד דגם הישראלי המצליחן שרווח בשנות ה-70-80 לא היה גרוע כל כך והוא עדיף על מצגי הסבל של בני הדור האבוד. זהו אותו ישראלי שהסתיר את כישלונותיו ואת מצוקותיו הרגשיות והבריאותיות והתהדר בהישגים בתחומי ההשכלה וברווחה הכלכלית ובכך אשרר את הגבולות הערכיים והמוסריים של החברה הישראלית. זו שעדיין נזקקת לגיבורי תרבות שיובילו אותה אל חוף מבטחים.

ד"ר יערית בוקק-כהן, החוג לסוציולוגיה, אוניברסיטת אריאל

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il