אדום יורד עם יחימוביץ'
יו"ר העבודה היוצאת אינה פחות משארית אותנטית של אידיאולוגיה סוציאליסטית מהסוג הממורטט והמהוהה, שכשלה בכל מקום שבו נוסתה
ב-22 בספטמבר 2011, עם היוודע דבר בחירתה של יחימוביץ' לראשות העבודה, פצחה שורת המקהלה המפלגתית במילות "השיר" המופתי "הו-אה מי זאת באה". ב-15 השנים האחרונות לא מפסיקים לשיר את המילים הללו בכל הדחת ראש בעבודה אחרי הבחירות שבהן לא יספק את הסחורה האלקטורלית המצופה ממנו.
למרות הפיתוי הגדול להאמין ביד הגורל ולהשתכנע כי הילה מיסטית נקמנית מרחפת מעל העבודה, שלכאורה מקפידה בדקדקנות לקיים את הפסוק "כשם שהמהפכה אוכלת את בניה כך המפלגה עורפת פוליטית את ראשי מנהיגיה", הדחת היו"רים במפלגה נובעת ממשהו הרבה יותר ארצי ופרוזאי, הנוגע בעיקר בכשל בתיאום ציפיות. בוחרי העבודה ומתפקדיה עדיין מתקשים להשלים עם העובדה שהמפלגה, ששלטה ללא מצרים מקום המדינה ועד 1977, נאבקת במקרה הטוב על תפקיד הכינור השני לשלטון. את האשם הם תולים מטבע הדברים במי שמצוי בראש הפירמידה, וכמעט שלא באידיאולוגיה, שהפכה לצנינים בעיני רוב הציבור.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
הכיבוש של בוז'י / יחיעם ויץ
היי אתה, גיבור אבוד / יערית בוקק-כהן
אלא שגורלה של שלי האדומה היה אמור להיות שונה במקצת, ולו מפאת העובדה שהמחאה החברתית הגדולה, שכה היטיבה לצייר את הצמרת הכלכלית מהליכוד כלא פחות מאויבי העם, הייתה אמורה בכל זאת לטרוף את הקלפים, להעניק לה את כל הרוח הגבית הנדרשת ולשאת אותה אל ראשות הממשלה. היא לפחות הייתה אמורה להביא אותה לקואליציה עם הטרמפיסט הגדול של המחאה מ"יש עתיד". את המשימה הזו היא לא צלחה, כפי שצלחה את המשוכה הלא-גבוהה במיוחד בדמות בוז'י, לא רק מכיוון שהצניעה את הפן המדיני, ולא רק בגלל אישיותה הצנטרליסטית, ולא רק מפני שהיא, כרבים מההומניסטים, אולי אוהבת אדם אבל פחות את האדם הספציפי - אלא גם, ואולי בעיקר, בגלל עמדותיה הכלכליות.
למרות הסערה המושלמת שאפפה את הליכוד וקברניטיו הכלכליים מאז פרוץ המחאה החברתית, מסקר של מינה צמח, שנערך מעט לפני הבחירות האחרונות לכנסת, ציינו 41% מהנסקרים שהיו רוצים לראות את שטייניץ במשרד האוצר, והפלא ופלא רק 29% מהם היו מעדיפים בתפקיד את הטריבון החברתי, יחימוביץ', למרות תוכניתה לחלק לנו 138 מיליארד שקל. כך, למרות שרוב הציבור נשא את עיניו בציפייה עזה להקלה ביוקר המחיה ולפתרון בעיית הדיור, רבים ממנו הבינו שלא מיחימוביץ', שנתנה לחד"ש את קולה בבחירות ב-1996, תבוא ישועתו. כשם שלא מעט מהם הכירו בעובדה שיו"ר העבודה היוצאת אינה פחות משארית אותנטית של אידיאולוגיה סוציאליסטית מהסוג הממורטט והמהוהה, שכשלה וקרסה בכל מקום שבו נוסתה.
הזמירות שהשמיעה מכניסתה לפוליטיקה ב-2005, כשבועיים אחרי הראיון המלוקק והמתרפס שקיימה עם יו"ר העבודה הטרי דאז, עמיר פרץ, בתוכניתה "פגוש את העיתונות", דומות להפליא לאלו שחילקו לכל דכפין ראשי האיגודים המקצועיים הקומוניסטים בבריטניה עד שהוצמתו בידי מרגרט תאצ'ר. אלה אינן זמירות הלקוחות מספרי הכלכלה, ואפילו לא זו של מדינת הרווחה, שעוברת בשנים האחרונות תוכנית דיאטה מואצת, אלא נובעות ממקום רגולטורי, ביורוקרטי, ריכוזי ומולאם, השוכן הרבה שמאלה מעבר להרי החושך.
בשבדיה, למשל, התנערו כבר מזמן ממדיניות הרווחה הגורפת שהנהיג אולף פלמה מ-1970, ומדיניות ההפרטה הגורפת המונהגת במדינה בשנים האחרונות אינה בדיוק המודל החביב במיוחד על יחימוביצ'ים למיניהם. כפי ששוק העבודה הגמיש להפליא (בעיקר בענייני פיטורים) בדנמרק אינו בדיוק משאת נפשם של סוציאליסטים מדופלמים מסוגה של שלי.
את תפקידה כחביבתם האולטימטיבית של ראשי הוועדים הגדולים (למעט אלון חסן שהגדיש את השאה ואת ההשתנה מהמקפצה, ולא נותרה בידיה הברירה אלא להתנער ממנו), ושל רומנטיקנים סוציאליסטים וקומוניסטים מהזן שהולך ופס מהעולם, היא אולי תמשיך לשמר - אך עם אלה קצת קשה לשבור את תקרת הזכוכית של 15 מנדטים ואפילו קשה לנצח יריב במשקל נוצה כבוז'י.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
