הו, האימה: כשאמא מגלה שגם היא נדבקה בכינים

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים >>

כמו ששר מתי כספי, זאת ילדותי השנייה ומה שתיתני לי אקח - אבל בלי הכינים, תודה רבה באמת. אני מוכנה לעשות הרבה דברים בגיל 30, כולל לנגב טוסיקים באמצע הלילה ולשיר מאה פעם את "מקהלה עליזה", אבל לא להידבק בכינים. הרגע שבו את כאדם מבוגר, כזה שחצה שירות צבאי, תואר ראשון ושני וכמה וכמה שנות עבודה, מוצא את עצמו בנקודת ההתחלה הלקוחה היישר מגן חובה - הוא רגע מחריד בגועליותו. ביום בהיר אחד בכורתי תמתי פשוט הדביקה אותי בכינים, ורק המחשבה על זה שולחת אותי להתגרד באובססיה.

עוד על כינים בערוץ הורים :

שמן רוזמרין דוחה כינים? 10 מיתוסים

איזו שיטה הכי יעילה להיפטר מכינים? מדריך

הכירו: פולות הכינים העבריות הראשונות

סקר אמהות: לא להכניס ילד עם כינים לכיתה

אז מה עושים קודם? לטפל בשיער של הילדה או לרוץ לאמבטיה ולהסתרק בטירוף בעצמי כדי להיפטר מהתחושה? ואיך אני בכלל אמורה לסרק את עצמי? ואיפה אמא שלי?!

קרחת זאת אופציה?

אני רצה לאינטרנט ומגלה שהתחנה הראשונה במאבק דווקא נשמעת טוב: קניות. הבעל נשלח למשימה ומדווח מעומק שטח האויב בטלפון. הוא עומד ליד מדף התכשירים ומקריא את הכיתובים על הבקבוקים: "ללא חומרי הדברה", "ידידותי לראש", "חומרים טבעיים בלבד". נהדר, אני עונה לשפופרת, תקנה כמה כאלה, ובלב חושבת: תביא את זה שכתוב עליו "קטלני ביותר. משמיד כינים לנצח נצחים. נמצא כאשם בהכחדת הדינוזאורים". אני כל כך מבועתת מהמחשבה על הכינים שמטיילות על הראש שלי ומגרדות לי נורא, שלא אכפת לי כרגע לשחזר את סצנת הנפט של אביה וגילה אלמגור. ואם זה לא יעזור, קרחת היא בהחלט אופציה. לרמי קליינשטיין זה עבד יופי. 

באינטרנט אני מגלה שלל אפשרויות מסעירות נוספות, שכוללות מריחת שכבות אדירות של מרגרינה על השיער, כובע אמבטיה וסירוק בחלקים. מקסימום נהפוך לג'חנון, אני ממלמלת תוך שמירת כל הקישורים במועדפים, ומודיעה לבעל שבדרך הוא צריך לעצור גם במכולת.

כשהוא חוזר, המלחמה מתחילה. חפיפות וסירוקים, לילדה ולי. הרתחת המסרקים, ניקוי המברשות, החלפת המגבות. לילדה, ולי. הסירוק העצמי קשה הרבה יותר, אבל אני לא זזה מהמראה. מצדי לעמוד כאן כל הלילה עד שהדברים המזעזעים האלה יעופו לי מהראש.

בלילה אני מניחה את הראש בחשש על הכרית, רוצה להתקרב לחיבוק נחמה אצל החצי השני, אבל מבינה מהר מאוד שזה עלול להפוך לחיבוק הכינה נחמה ומעדיפה להשאיר לפחות ניצול אחד נקי במערכה. אני מתהפכת בשקט לצד של המצורעים, חושבת על שלוש השערות שיש לתינוק על הראש ותוהה אם גם הוא יכול להידבק, והולכת לישון.

במשרד, עם כינים

גם אם נניח שבין קירות הבית עוד אפשר להתגרד, לחפוף ולהסתרק שוב בכל שעה עגולה ולעשות קולות נגעלים מול המראה, מגיע הבוקר - ובו אין ברירה. הראש עדיין לא נקי לחלוטין מכינים וייקח עוד כמה ימים (או שבועות, או שנים) עד שניפטר מהמכה סופית, אבל צריך לצאת שוב אל עולם המבוגרים. תסתכלו טוב-טוב על זה שמחייך אליכם בשולחן המחשב שממול. אתם בטוחים, אבל ממש בטוחים, שאין לו כינים? בטוחים שאין לו ילדים בגן?

מסתבר שלא מעט מאיתנו יוצאים בבוקר חמושים במיטב הבגדים שרכשנו לעבודה, עם התיק האלגנטי והבושם הקלאסי, עם המכנסיים המחויטים והליפסטיק הנכון, אבל מנסים להסתיר את העובדה שהראש שלנו סיים בזה הרגע טבילת לילה בשמן רוזמרין. כמה מביך! זה כל כך לא שייך לכאן. אני אדם מבוגר שצריך להסתיר עכשיו לאורך שמונה שעות את העובדה שהוא מוכה כינים כמו ילד בנגלדשי משכונת מצוקה.

ובדיוק היום, בעודי יושבת קפואה בכיסא ומקווה שאף אחד לא יבחין בסבל ובייסורים שלי, מחליט הבוס לבוא ולעמוד מאחוריי כדי שאראה לו על מסך המחשב את השקופיות למצגת שתועבר למחרת ללקוח. הוא מתנוסס לגובה בשקט מעל העמדה שלי כשאני מעבירה על הצג עוד שקופית ועוד הסבר, ובלב עסוקה בתפילות ובתחינות שרק לא יראה פתאום משהו מטייל לי על הקרקפת בדיוק ברגע הזה. עדיף למות, אני מהנהנת לעצמי בשקט, מנסה לחשב את הזווית ואת המרחק לעומת גודל של כינה ממוצעת, ובינתיים מתה רק מהבושה.

כמו שרה ג'סיקה פרקר בסרט "איך היא עושה את זה", אני ממתינה לשנייה שבה דעתו של הבוס מוסחת לרגע כי מישהו אחר מגיע לשאול אותו שאלה - ומתגרדת, מתגרדת, מתגרדת. הקלה.

חוזרת לעולם המבוגרים

עברו עוד כמה ימים עם סירוקים שהלכו והשתפרו בתוצאותיהם, ובחשש מה יכולתי גם לקבוע סוף סוף את התור למספרה שדחיתי מאז רגע הגילוי הנוראי. אחרי כל סירוק שבו לא אותרה עוד אף ביצה הרגשתי שאני מתקרבת צעד אחד נוסף חזרה למקום המיועד לי. ידעתי שאני מתרחקת מהפסקות פעילות, מחרמות, משיעורים בחשבון ומשעת חברה - וחוזרת למקום הראוי לי: קפה, מחשב, ניגוב של טוסיקים באמצע הלילה.

וכמו בכל דבר שמזמנת לנו ההורות, בפעם הראשונה אתה יוצא מפרופורציות, נסער, מתרגש ומשקיע זמן ואנרגיה בהתמודדות, ובפעם השנייה והשלישית מקבל את עובדות החיים החדשות בשוויון נפש. כשתם משבר הכינים הראשון, וכשגיליתי אחרי כמה שבועות שוב שלוש ביצים הס פן תעיר, כל חלקי המערכת כבר היו משומנים ונכנסו לתפקוד אוטומטי. החומרים, המסרק, השוחד כדי לשבת בשקט - הכל הפך לעוד פעולה שמבצעים בין החביתה בארוחת הערב להקראת הסיפור. חלק בלתי נפרד מהחיים של הילדים במערכת החינוך, חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו.