"נערת המשי המלאכותי": בימבו במעיל פרווה
ברומן שכתבה אירמגרד קוין בשנות ה-30 בגרמניה, נערה מהפריפריה מגיעה לברלין וחולמת להיות כוכבת קולנוע. תוך כדי מפגש עם דמויות דקדנטיות היא מתפכחת מהחלום ומחפשת אהבה. הספר, שצונזר על ידי הנאצים, עומד במבחן הזמן ומספק לצד הביקורת החברתית שבו, גם סצנות מלאות בהומור
"ובזמנים שוקעים וחורבניים כאלה, הנשים הן הראשונות ששוקעות, והחוק מחזיק את הגברים והגברים מחזיקים גם את הנשים, וכשכל החוקים של האנושות יקרסו, אז כבר לא יהיה לגברים שום דבר שיחזיק אותם, אבל הם כלל לא שמים לב לזה, בגלל שבין כה אף פעם לא היתה להם תמיכה מבחינה מוסרית - ומה שנופל ראשון, ככה שכולם רואים את זה, זה תמיד האישה".
לביקורות נוספות של עמיחי שלו :
- "מודרניות והשואה: מוות בצלם בירוקרטיה "
- אפל הוא העולם של לאבקראפט
- "מופע הצללים": מחווה לריי ברדבורי
הציטוט הנ"ל המופיע לקראת סוף "נערת המשי המלאכותי" הוא אולי הרגע הכי מזוקק פואטית, וגם ערכית ופילוסופית, של הספר שמספר את סיפורה של דוריס, לכאורה בימבו גרמנייה עם מעיל פרווה, שיכולה להזכיר לרבים איזו רפת שכל עכשווית שלוהקה לתכנית המופת הטלוויזיונית "TLV", או לצורך העניין, כל ריאליטי אחר שכבר הומצא או שתיכף ימציאו - אבל יש בה הרבה מעבר לכך.
סדק בלב
הרומן "נערת המשי המלאכותי" מגולל את סיפורה של דוריס, שמגיעה לברלין מהפריפריה ורוצה להיות כוכבת. היא מחליפה גברים כמו גרביונים. היא המונית, היא כובשת, יש לה אוצר מילים צולפני, עילג וחריף, והיא מוצאת את עצמה, בסופו של דבר, בחיפוש אחר משהו מעט יותר אמיתי, כמו נניח אהבה, כמו נניח גבר מגובס מנטלית בשם ארנסט שמוצא בה תחליף לא הרמטי לאשתו. אבל סיפור האהבה היבשושי, אם כי המרתק והחריג הזה, נגמר כעבור זמן מה, והיא חוזרת להווי הברלינאי-האורבני המוכר, ודומה שבכל זאת, היא אדם מעט שונה, משהו עבר עליה, איזה סדק שנסדק.חשוב להבין, דוריס לא יוצאת למסע החניכה הקלאסי מהפריפריה לעיר הגדולה, כשהיא תמימה או מוצפת אשליות. למרות שהיא רק בת 18, היא כבר מחזיקה במנעד של דעות לגבי גברים (רובן נוקבות ושנונות, כמו הציטוט המובא בפתיחה), ובחוכמת חיים פיקחית ומפולפלת, שאמורה לחספס אותה במסעה ההישרדותי, ואכן מעניקה לה מעין קליפה ואשליה שהיא בלתי חדירה, מעין מגן מפני ברלין התובענית, הרוטטת והשטוחה. ברלין שמתעסקת יותר מדי במוצרי צריכה ובסמלים, ולא משגיחה בכל הקבצנים הרובצים ברחובות, כי היא שרויה באדישות קלינית קולקטיבית.
המתרגם חנן אלשטיין מגדיר זאת באחרית הדבר "מועט המחזיק מרובה", ואכן יש משהו בספר הזה שעלול לתעתע; העטיפה שלו נראית מעט מצועצעת והמונית, והרושם הראשוני שמקבלים מדוריס, לפחות על פי פתיחת הספר, מחזק אותו ביתר שאת. אבל ככל שמתקדמים, מבינים מהר מאוד שהאווירה הלכאורה בידורית, שהדמות הלכאורה קלילה והמונית, טומנת בחובה עומקים מפתיעים. אכן מועט המחזיק מרובה: הערכיות שבתוך ההמוניות.
אפשר לראות בקלות בטקסט הזה - שכתבה אירמגרד קוין, סופרת גרמנית שהפכה לכוכבת ספרותית בתקופת רפובליקת ויימאר בגיל צעיר יחסית, עוד לפני שחגגה שלושים - מיפוי אותנטי, תוסס, צבעוני ומבעית של החברה הגרמנית רגע לפני עליית הנאצים לשלטון. דרכו ניתן להיווכח, שוב, שקרקע דמוקרטית היא מקום שעלול להיות עיוור וחירש, ולא רק בגרמניה. אפשר גם לראות בו (שוב, ע"ע הציטוט בפתיחה) טקסט בעל חשיבות פמיניסטית, ואף לראות בו מעין מונודרמה מולי-בלומית פופית ומחויכת. העובדה ההיסטורית שהנאצים החרימו את הספר כשיצא, לצד כל ספריה של קוין, לא חשוב כמה ניסתה להתנגד לכך - מה שבעצם הוריד את המסך מעל לקריירה הספרותית המבטיחה שלה - מוסיפה לו הילה מסוימת.
כל הנוצץ והמנוון
בנוסף, בהחלט אפשר לראות ברומן טקסט חברתי-דקדנטי, כזה שבהחלט צולח את מבחן הזמן. הרי אפשר לקחת את החברה הברלינאית של שנות ה-30 ולמצוא לה מקבילות רוחניות ותרבותיות עכשוויות. העולם המערבי מלא היום בחברות שנראות כך ומתנהגות כך, שלהן קודים דומים וסולם ערכים מנופץ. חברות שמוחן הקולקטיבי אכול מרוב צרכנות נבונה ולא נבונה, חברות שנמשכות לכל מה שנוצץ, לכל מה שזוהר, וכידוע, כל מה שנוצץ וזוהר מחביא מתחת לעטיפתו את כל מה שרקוב ומנוון.זהו כוחן של יצירות על-זמניות, שניתן לראות בהן כל כך הרבה דברים, שאולי הסופרת כלל לא התכוונה אליהם. לכן במקרה של "נערת המשי המלאכותי", המילה "קלאסיקה", אכן מתאימה. לטעמי, זו מילה שעברה אצלנו חתיכת זילות מסחרית, אבל בהחלט לא במקרה של הספר הזה. אבל עדיין, חשוב לציין שמדובר קודם כל בספר מהנה, בעל מספר סצנות בלתי נשכחות, חלקן אפילו הומוריסטיות להפליא, כמו הסצנה בה השותפה של הגיבורה מחליטה לטגן חתול, ודוריס בתמורה מנחיתה לה על האף קוצץ סלרי - וכמובן כל הדיאלוגים המגוחכים בין דוריס לארנסט.
אבל לספר הזה יש כוח מרשים נוסף והוא הכוח הפואטי. קוין השפיעה רבות על ספרות הפופ הגרמנית של סוף המאה ה-20, שאחד ממיצגיה המוכר יותר לקורא העברי הוא כריסטיאן קראכט, מחבר "ארץ פרומה". אבל האופן בו היא כותבת מזכיר מאוד כותבים כמו אלפרד דבלין, מחבר "ברלין אלכסנדרפלאץ" (שאף היה אחד מחסידיה) ו-וולפגנג קפן, מחבר "יונים בדשא".
יש משהו בדחיסות, באווירה ובטמפו שמזכיר את היצירות המפורסמות שלהם,
אם כי כל אחד מהם שונה ומובחן כשלעצמו. לקוין יש קול ברור ומובחן משלה, ולכן גם התרגום כאן (ששיטתו מוסברת בפרוטרוט על ידי אלשטיין באחרית הדבר) הוא מרתק ולא אלמנטרי. הוא מעין תפירה של שפה עילגת במתכוון, קצבית, חסרת נשימה, וכמובן התאמתה לז'רגון עכשווי, מה שהופך את חוויית הקריאה לקלאסית אך כה עכשווית בו זמן.
ועל כך יש שכבה נוספת של לשון פיגורטיבית וארסנל של דימויים ותיאורים מפתיעים כמו למשל "היה לו קול כמו כדור באולינג", "האוויר היה כמו קניידלעך עגול ואי אפשר היה לבלוע אותו", "האותיות שלי רועדת על הנייר כמו רגליים גוססות של יתושים" ו"המילים נופלות לו בגסות ועדינות, ככה כמו שגלגלים של מרצדס מתגלגלים על כביש מרוצף". איכשהו, הפיוטיות האסתטית הנפלאה הזו, נשמעת הכי אותנטית ומתלבשת בצורה הרמטית על דמותה הבלתי נשכחת של דוריס - בימבו עם מעיל פרווה, עם עומק, ועם אוצר מילים של משוררת רחוב נדירה.
"נערת המשי המלאכותי", מאת אירמגרד קוין, מגרמנית: חנן אלשטיין. הוצאת אחוזת בית. 218 עמ'.
