"קצה החוט": סוד טמון בין הדפים
במרכז הסיפור "קצה החוט" שיצרו במשותף האם והבת הילה חבקין ונטע רודיך, עומדים שני ילדים ושני סודות - והרבה מסתורין של ילדות. ביקורת
יש משהו מושך כל כך בטקס אינטימי שעוסק בסוד - שאותו אפילו ילדים קטנטנים, עוד לפני שהם יודעים לדבר מילים ספורות, אוהבים. דמיינו את הסוד. הוא מתחיל בחיוך שובב, מסתורי וממשיך בבקשה של יד קטנה להתקרב, זהירות היא אומרת, לא כל הגוף, רק האוזן. אצבעות קטנות מכסות על פה ממנו מתפרץ ליחשוש שמדגדג על סף האוזן, מלווה בצחוק מבויש ובלתי נשלט. הילדות מלאה בחדוות הסוד. באושר של הלחש. ברגעים בהם הסוד נאמר, ברור שאין זה משנה כלל וכלל מה נלחש. מהות הסוד אינה חשובה כמו עצם הסוד, שהוא למעשה מעין ברית משותפת בין ילדים.
ברית זו וחדוותה עומדים במרכזו של "קצה החוט", פרי היצירה המשותף של נטע רודיך ואמה, המאיירת המוערכת, הילה חבקין. הספר מגולל את סיפורם של שני ילדים, בן ויולי, שיצאו לטיול ומדברים כל אחד על הסוד שלו: "הסוד שלך ריחף על קן הנשר, לסוד שלי - זנב עם קשר. את סודך צפור גזלה, על שלי טיפה נזלה...", למרות שיחתם של השניים, נעלם הסוד של כל אחד מהם מעיני הילד הקורא, והוא רק יכול לחשוב ולדמיין מה הם אותם סודות אשר אחד "בראש ההר נגע" והשני "בקצה הברוש פגע." הסוד אם כן, נותר סוד. ומה בסוף? האם יבוא הגילוי? יש לחכות ולראות.
לאיורים בספר יש מקום חשוב והם אינם רק מלווים את המלל, אלא רוקמים יחד איתו את הסיפור וזורעים בו מסתורין. לאוהבי איוריה של חבקין נכונה כניסה נעימה לעולמה האגדי כמעט, בעל הצבעים הרכים. בכדי לעורר סקרנות ולעודד את הדמיון, איירה חבקין בסצנות השונות של הספר, קצוות של חוטים הנקשרים לסודות הילדים ובכך הופכת אותם לסימן חסר - אך בעל עקבות. לנו הקוראים נותר רק לנסות ולנחש למה מחובר אותו קצה של חוט מסתורי? עמדה מנחשת זו של הקורא מזכירה לי ספר אחר המורכב מסוד וגילויו, הלא הוא הקלסיקה האהובה "מיץ פטל" מאת חיה שנהב אותו איירה של תמרה ריקמן.
בשונה מ"קצה החוט", ב"מיץ פטל" העמדה הילדית, זו השואלת שואלת ומנסה לגלות את סודו של מיץ פטל, מגולמת על ידי דמויותיהם של הג'ירפה והאריה. כשנשאלים השניים מה הם רוצים, הם עונים כי רוצים הם לדעת מי הוא, איזו חיה הוא וכאשר הם נענים בתשובתו הקצרה של מיץ פטל: "זה סוד!", סקרנותם רק גוברת.
בהמשך, לאחר שמיץ פטל יוצא מהבית ימשיכו ג'ירפה ואריה לנסות לנחש איזו מן חיה הוא במשחק המזמין את קוראיו להשתתף בו גם, ולומר יחד עם מיץ פטל "לא, מה פתאום" בכל פעם שהם מנחשים לא נכון.
לא רק הסוד יחד עם הסקרנות, ההתרגשות והגילוי המתלווים אליו, הם העומדים במרכזו של "מיץ פטל" אלא גם הבדידות והחברות. מיץ פטל המבודד את עצמו מהחברה וחושש להכניס אנשים (או ליתר דיוק, חיות) לחייו, מגלה בסוף הספר כמה נחמד ונעים זה כשיש חברים וחברה. כאן, בספרן של רודיך וחבקין, החברות גם היא קיימת בסיפור, ובאה לידי ביטוי בשיחה ה"סודית" מלאת הרמזים המתקיימת בין יולי ובן. אך נדמה, כי שמחתם בסוד והחיפוש של הקורא אחר סימנים מרכזיים יותר, ואילו הגילוי של הסוד - לא מוביל ליחסים מורכבים יותר בין השניים, כפי שקורה ב"מיץ פטל". ייתכן ועומק מסוג זה קצת חסר ב"קצה החוט".
כשגדלים, מילות הסוד הנלחשות מקבלות משמעות, חיובית או שלילית, כבדה או קלילה, סתמית או בעלת תוצאות הרות גורל. ספרן של רודיך וחבקין, המעמיד את מסתורין הסוד במרכזו, משהה את הרגע הזה של בגרות ושומר על המקום הרך והתמים של הסוד, בו הוא עצמו אינו חשוב כמו הטקס הנערך סביבו. ובו אותו הרגע של לפני הגילוי הוא רגע המלא ברעד והתרגשות.
"קצה החוט", מאת נטע רודיך והילה חבקין. הוצאת "אבן חושן".
