בלי מילים, רק עבודה: פיקוד העורף בפיליפינים

על קומת הגג של המבנה העלוב בן 3 הקומות ישנים חברי המשלחת. יום עמוס נוסף הסתיים אך לשמחת כולם מתחילה שגרת הפעילות להתייצב. ההשכמה כל בוקר ב-06:30, לא משנה מתי הולכים לישון. גילוח וצחצוח, ארוחת בוקר ומסדר דגל. כמו בטירונות. במקומות שבהם ההרס והחורבן שולטים חייבים לייצר שגרה. גם אם קשה.

המשלחת שתושכם מחר בבוקר היא פאר החברה הישראלית בעיניי המשוחדות אך גם בעיני המשלחות הזרות הרבות המבקרות במחנה הישראלי היא תופעה ייחודית. המהירות שבה הוקם בית החולים והפתרונות היצירתיים שננקטו כדי לעקוף את בעיות החשמל והמים שתשתיותיהם קרסו - מפליאים.

רופאים ישראלים מטפלים בילדים מקומיים

הגענו לעיר חשוכה, ללא חשמל ומים, חום בלתי נסבל ולחות מטורפת באוויר. נדמה היה שבית החולים המקומי שלצידו התעתדנו לפרוס את בית החולים הישראלי והמתחם העלוב הסמוך לו לא יכילו את הייעוד שלשמו הגענו הנה. הצלת חיים. את האתגר חידדה סופת גשמים פתאומית שהותירה אותנו ואת הררי הציוד שזה עתה נפרקו מהמשאיות רטובים. העיר משותקת. נדרש נס כדי להרים את משימת הקמת בית החולים.

והנס קרה. המשלחת הקימה את בית החולים תוך מספר שעות.

מאיר, אזרח עובד צה"ל, חשמלאי. מתרוצץ מחדר המיון למעבדה בשעות הקטנות של הלילה. פותר את כל בעיות החשמל - מחבר גנראטור קטן למכונת הנשמה ואחד גדול למזגנים. בלי מילים. רק עבודה. אנשים כמו מאיר יכולים לשבת לידך באוטובוס ולעולם לא תדע מי הם.

אריק , נַגָּד הלוגיסטיקה הענק, נוהג ללא הפסקה על מלגזה. הוא פרק בלילה הראשון מטוס של 50 טון יחד עם עוד 2 נגדים. עבודה של 30 סבלים. לאחד כמו אריק אתגרים עושים טוב. והמשלחת הזאת עושה לו ממש טוב.

אתגרים שעושים טוב

נַגָּד החשמל, שליח, מגיע אליי מזיע. "הצלתי חיים", הוא צועק. "הגיע פג לבית חולים והמוניטור עדיין לא עבד. אם לא הייתי מסדר אותו מייד הוא היה מת".

שליח ישן ביממות האחרונות שלוש שעות בממוצע כל לילה. מחבר חשמל למערכות הקשר בחמל. מתקין לרופאים מזגן לחדר הניתוח המחניק ולא מפסיק לחשוב איך משפרים עוד.

לידי ישן אלכס, אינסטלטור, עולה מרוסיה בן 43 מנהל עבודה אזורי בארץ. ידיים ענקיות וכישרון צרוף. הוא הצליח לחבר את תשתיות המים של הבניין ובית החולים לבאר מרוחקת. הוא לא היה מצליח אלמלא מוטי. נגד בריאות הצבא וליאו. הידרולוג במקצועו. שמצאו דרך לאגור ולטהר את המים ולדחוס אותם למיכל שעל הגג.

הם ישנים כעת על גג. האוויר חם ומחניק, כמעט ולא ניתן לישון. חלקם אנשים מבוגרים, עזבו את הבית לפני שבוע ובאו לחיות בתנאי מצוקה רק בשביל להקל מעט על סבלו של העם הפיליפיני. בימים האחרונים הם הרימו משא כמעט בלתי אפשרי. בזכותם נכנסים היום בשערי בית החולים כמעט 250 חולים כל יום. באוהלים מסודרים. מוארים. ממוזגים. חדרי רנטגן. ניתוח. פגיה. מעבדה ומרפאת ילדים.

כשהקימו את המחנה כולם הורידו חולצות. לא ראית דרגות, אלופי משנה וטוראים. מנהלי מחלקות בבתי חולים לצד חיילים צעירים. המשלחת היא קבוצה של אנשים ייחודיים. בעלי לב ענק. מקצועיות שנרכשת בשנים רבות של ניסיון.

בשטח אין דרגות - כולם שווים

תחתינו ישנים נציגי משרד החוץ. הם קיבלו אותנו בשדה התעופה ומאז הפכו לצינור המידע התקשורת והרכש אל מול שלטונות האי. אין משימה שגדולה עליהם - משאיות, מים, כסף לשכירת אנשי מקצוע וטכנאים - הם מייצרים סביבנו מעטפת לוגיסטית שתחתיה ניתן לעבוד.

הם כולם יעמדו בבוקר למסדר - מבוגרים וצעירים - חלק ממשלחת ישראלית שהתחילה לטוות מחדש את מרקם החיים העדין של העיר סחופת הרוח, בוגו, במרכז הפיליפינים.

מתחילים מחדש

תור חולים נמתח בימים האחרונים לאורך עשרות מטרים מחוץ לשער בית החולים הישראלי. בתור עומדים פצועים וחולים, חלקם מנזקי הסופה ׳היאן׳, חלקם חולים שבשגרה, וכולם סובלים מהזנחה עמוקה.

לחלק מן החולים גידולים ענקיים בעין או בגב. אתמול נכנסה לטיפול אישה עם גידול בפה שדחס את שיניה לצד שמאל והיא נראית כאילו יצאה מתפאורת סרט בדיוני. חלקם חולים במחלות זיהומיות קשות בדרכי הנשימה. חלקם סובלים מחתכים מכלי עבודה איתם הם עובדים לשקם את העיר.

השמועה פשטה ברחבי האי שהנה הגיע בית החולים הישראלי, ובו רופאים טובים, מהטובים שיש בתחומם. כשיגיע תור חולה להיכנס בשערי האוהלים שבנו אריק ויוסי, תחת התאורה שהתקין שליח, ימצא צוות רפואי מנוסה, חלקו משמש באזרחות כמנהלי מחלקות.

בית החולים הוא פינה של ניקיון, מקצועיות וסדר במרכז העיר. מעל 250 מטופלים ומנותחים ביום מחוללים מהפך. דומה שיותר מהמענה הרפואי עצמו, נותן המחנה הישראלי תקווה. אתמול נכחתי בניתוח, אדם מהכפר הסמוך שחתך את ברכו בגרזן. דוקטור אלחנן, אורטופד ילדים עבד במשך שעה על חיטוי ותפירת הברך תוך שהוא מסייע בניתוח מקביל בו הצטרך לשבור מחדש את רגלו של פצוע אחר כדי לאחות אותה מחדש בגבס. אלחנן סיים את הניתוח ורץ לרוקח הראשי, לוודא שהמנותח יקבל מנה מספקת של אנטיביוטיקה.

כוחות החילוץ וההצלה שהגיעו לאי לא מצאו מראות זוועה. לא נערמו גופות וריח ריקבון לא נישא באוויר כמו בהאיטי, למשל. העיר פשוט הייתה משותקת. הילדים בבתים. ההורים איתם. כל מוסדות החינוך אינם פועלים. 70 אחוז מהגגות עפו ברוח, הבתים הוצפו והצנרת התת קרקעית התמלאה בבוץ. בהייה היא מצב היסוד של האזרחים.

סיוע אזרחי הוא מושג רחב והוא כולל את מגוון הפעולות שנעשות בעיר כדי להחזיר את החיים למסלולם. אחרי מספר ימים האבחנה של מפקדי המשלחת ומשרד החוץ היא שהעיר משותקת כיוון שמוסדות החינוך לא פועלים. אלפי הילדים צריכים לשחרר את ההורים לעבוד. הוחלט לצאת למאמץ שיקום בתי הספר.

המישור השני. התשתיתי - במרכז העיר נמצא בית הספר סנטרל 2. בימים כתיקונם הוא מונה 1200 תלמידים. השבוע הייתה הכניסה אליו חסומה בעצים ובעמודי חשמל, המחיצות שבין הכיתות קרסו והתקרות נפלו והכל הוצף.

10 חיילי חילוץ הפכו בתוך יומיים את המוסד לשמיש. עבור הפיליפינים העניים, קבלת עזרה מאחרים איננה מובנת מאליה כלל. הממשל המקומי היה לרוב מושחת, ועזרה בעת צרה איננה אפילו בגדר ציפיה. הידיעה כי באים לעזור להם. סתם כך מפליאה ומרגשת אותם. מעבר לזה, ההבנה כי הסופה שהיכתה בהם גרמה לקבוצת אנשים לטוס אליהם מרחק של עשרת אלפי קילומטרים, רק עבורם, היא בלתי נתפסת.

מודים על העזרה

היום נערך טקס פתיחת בית הספר, הגענו אליו בראשות האלוף וראש העיר. בכניסה מסודרים כאלף ילדים, לבושים בחולצות לבנות, מסודרים בשתי שורות - כולם מנופפים בדגלי ישראל קטנים ומריעים לנו.

המנהלת ניגשת לאלוף וקדה לפניו מספר פעמים תוך שהיא אומרת מילות תודה עמוקות. האלוף כמו כולנו, נבוך ונרגש, מוציא מכיסו סיכת פיקוד העורף ועונד לה על דש חולצתה ואז הם מתחבקים במשך שניות ארוכות. הם מושיבים אותנו על כסאות לבנים, כשכל הילדים סביבנו בחצי גורן ענקית.

למרכז הרחבה נכנסת להקת ילדים וילדות המנגנים ביוקללי. הם שרים ומנגנים במשך דקות ארוכות וההתרגשות עצומה. מנחת הטקס מזמינה מורים לשאת דברים. הם עולים זה אחר זה וקוראים מהכתוב מילים מרגשות, כולם מזכירים את הקשר בין העם היהודי לפיליפיני.

קשר חם בין הפיליפינים לישראל (התמונות באדיבות דובר צה"ל)

מעט לפני הטקס אמרה לי מנהלת בית הספר - "אני בת 52 ומעולם לא חוויתי אסון כזה. הרוח הייתה נוראית, הסתגרנו בבתים ושמענו איך נעקרים כל העצים, הגגות מתרופפים ומתחילים לעוף. שמענו בתים קורסים, אנשים צורחים, ואז בא הגשם שהציף את הכל, והים שעולה ומכסה את האי. כשהסופה נגמרה יצאנו החוצה וראיתי איך גן העדן שלנו הפך לגיהנום. אנשים מתים. כל העצים חומים ואפורים, ללא עלה אחד שנותר עליהם - את הכל לקחו הרוח והגשם. הלכתי לבית הספר שלי. וכשראיתי את החורבן וההרס התחלתי לבכות ללא הפסקה. מה יהיה עלינו? ואז התיישבתי ליד התמונה של ג׳יזוס ובכיתי והתפללתי. Please save us. And in the day after. You came. The jews. "

בנקודת הזמן הזו. ישראל הקטנה גדולה. גדולה מאוד.

משלחת צה״ל לפיליפינים סייעה בפעילות בית חולים השדה, בפעולות הסיוע לאוכלוסיה והיום, בשעות הבוקר, תמריא לכיוון ישראל ותתקבל בטקס רשמי בשעות אחר הצהריים בנתב"ג. ביום שני בוצעה העברת אחריות על פעילות בית חולים שדה לידי קבוצת סגל רפואי אירופאי שהגיע להתנדב באיזור. הצוות הרפואי טיפל ב-2,686 מטופלים, מתוכם 848 ילדים ובוצעו כ-60 ניתוחים.

אנשי פיקוד העורף ביצעו עבודות שיקום בארבעה בתי ספר וביום שני האחרון חזרו אלפי התלמידים לשגרת הלימודים בבית הספר, כ-120 מורים ומנהלים עברו סדנאות הכנה מנטלית אותה העבירו לתלמידיהם והוקמו מיכלי מים באזורים שונים ברחבי האי סיבו.