את רוצה שהוא יהיה אבא מעורב? תשחררי

לא יכולתי שלא לשים לב אליהם. שני גברים (אטרקטיביים יש לומר) שישבו זה מול זה בשולחן לידי בבית הקפה השכונתי וניהלו שיחה ערה על... גידול ילדים: איך מרדימים, מה עושים עם תינוק שלא רוצה לקחת מוצץ, מהו הפרש הגילאים האופטימלי בין אחים ועוד שלל נושאים בוערים. את השיחה הם ניהלו כשעל ברכיו של כל אחד מהם ישב עולל מתוק בן כמה חודשים.

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים>>

בעבר תמונה שכזו ניתן היה רק לדמיין, אבל היום היא כבר לחלוטין לא מפתיעה אף אחד. אני רואה אותם יותר ויותר. בגינת המשחקים, בסופרמרקט, בתור לרופא, בפארק, רתומים למנשא או לעגלה, אוחזים בידו של ילדון, לפעמים שניים - אחד מכל צד, ואפילו בקבוצות הורים ובקליניקה. אבות המגיעים בגפם לקבל ייעוץ והדרכה כי בת זוגם עסוקה, או לא רוצה, או שהם בכלל מגדלים ילד ללא אמא בתמונה, והם לא מוותרים. יש להם שאלות, הם רוצים לדעת יותר, הם לגמרי בעניין. האבות החדשים.

עוד כתבות של אלי זוהר ניב בערוץ הורים :

הילדים של פעם באמת היו יותר מחונכים?

חדר לבד או ביחד: מה עדיף לילדים?

"עדיף היה להישאר בבית"; על הילד שתמיד מקטר

"אתה תעשה מה שאני אומר לך או ש..."

בכל פעם שזה קורה אני לא יכולה שלא לחשוב מה אבא שלי היה אומר על זה, הוא וכל הדור שלו. הפער ביניהם מטורף!

הדרישה לשוויון לא נגעה רק לנשים, אלא גם לגברים. כשהן יצאו מהבית - גברים רבים החלו ממלאים את החלל. ככה זה.

הפיזיקה של החיים. חוק הכלים השלובים.

רק לפני חודש התבשרנו עלחוק חדש שהתקבל בכנסת המאשר שמונה ימים של חופשת לידה גם לאבות.  גם שדולה חדשה נולדה, ששמה לה למטרה לטפל בנושא צמצום שעות העבודה של מי שיש לו ילדים, כך שיצליחו להיות גם הורים. ובמקביל, כמו פטריות אחר הגשם, צצים להם פורומים באינטרנט בנושא, כתבות על מעסיקים שהרימו כבר את הכפפה ומאפשרים להורים (ובכללם אבות!) לסיים מוקדם יותר את יום העבודה, ואפילו להישאר אחת לשבוע בבית ולעבוד משם אם צריך. איזה יופי.

והנה, האבות נכנסו לשיח הציבורי. וטוב שכך. כי נכון שאמא יש רק אחת - אבל גם אבא לא בא בזוגות. היום אבות רבים יותר רוצים להיות מעורבים. זה הפך להיות חלק מתפיסת עולמם וממערך הצפיות שלהם מעצמם. גם אלו שלא לגמרי סגורים על זה, לא יכולים שלא להיות מושפעים מצפיות הסביבה, האישה שאיתם והחֵברה בה אנחנו חיים, הגורסים כולם חד משמעית: אתם חלק בלתי נפרד, כבר מחדר הלידה!

ויש גם הרבה יותר גברים המגדלים כיום ילדים ללא אישה לצידם, חלקם לגמרי מבחירה: אבות חד הוריים (יש דבר כזה), חד מיניים (שכיח יותר ויותר), אבות בהסדרי הורות משותפת (כנ"ל), המתמודדים כל יום עם משימות ההורות המורכבות, כובשים את השביל במו-רגליהם. שינוי משמעותי ביותר.

משמח? כן. פשוט? לא ממש.

לא קל להיות האבא החדש

"איפה אבא? אבא בעבודה!", כך ידע פעם לדקלם כל פעוט זב חוטם. ואכן, בימים "ההם", באופן די גורף, אמא גידלה את הילדים ואבא היה בעבודה. כשחזר הביתה לעת ערב, לעיתון ולנעלי הבית, אמא דיווחה לו איך הילדים התנהגו והוא היה נותן בהם ציונים לשבח או לגנות, על פי הצורך והמקרה. אחת לשבוע הוא היה מזמן את כולם ל"שיחת מוטיבציה" שכללה סיכום אירועי הימים האחרונים ומתן הוראות מדויקות להתנהלות בהמשך: מה צריך לעשות וכמובן מה בשום פנים ואופן אסור. וכן, עוד משהו, בנסיעות המשפחתיות הוא היה הנהג. ו... זהו. בזה, בערך, הסתיים תפקידו.

היום לעומת זאת, הדברים נראים קצת אחרת. זה מתחיל דומה, כי עם כל הכבוד לשוויון, עדיין כשמדובר במשפחות הטרוסקסואליות לרוב קיימת חלוקת תפקידים "קלאסית" בין נשים לגברים: אבא מופקד על עיקר הפרנסה של המשפחה ואמא, גם אם היא עובדת, נמצאת יותר עם הילדים.

אבל מפה התמונה מתפצלת: כשהאבא החדש מגיע הביתה מצופה ממנו לעשות סוויץ' מהיר, להחליף חולצה מכופתרת בטי-שירט, לשנות תדר חשיבה והתנהלות ולהשתלב במטלות סגירת היום: ארוחת ערב, מקלחות וסיפור לפני השינה. האבא החדש צריך (ורוצה) להיות טוב בכל החזיתות. גם כשר החוץ, בעבודה, וגם כשר הפנים, כאבא פעיל ומחובר.

"מה העניין?", אני רואה אתכן, האמהות, גועשות ורוגשות. "ואנחנו לא ככה? חוזרות מיום עבודה אינטנסיבי ישר למשמרת שנייה: אוספות ילדים, מסיעות לחוגים, מבלות שעות בגינה, מארחות חברים, מאכילות, רוחצות, מנחמות, מפנקות... לא נחות לרגע. לנו לא קשה?".

אתן צודקות. לגמרי. אך בואו נזכור שבעוד שלרובנו, הנשים, יש איזשהו מודל אימהי שהבאנו מהבית, שמלווה אותנו ועוזר לנו, לגברים - לא ממש. הם צריכים להמציא לגמרי מאפס את המודל האבהי שלהם בכוחות עצמם, יום אחר יום, תוך כדי תנועה, להיות אבא מטפל, משחק, מבלה שעות עם ילדיו, שלא לדבר על אבא רגשי, מדבר, מכיל, אמפתי. מאיפה הוא אמור להביא את כל זה?

והאב החדש לא רק צריך להמציא את הכל מאפס, אלא הוא גם צריך לעשות זאת כשלצידו נמצאת "אלופת העולם בהורות", המומחית לילדים האלה, או בשמה הרשמי "אמא", שאחרי כל כך הרבה שעות במחיצתם יודעת בדיוק מה הם רוצים, עוד לפני שביקשו, מבינה מה הרגיז אותם כרגע ואיך בדיוק לחבק כך שיירגעו. כמה מתסכל!

כשאמא גורמת לאבא להרגיש חסר אונים

זו הסיבה שלא פעם אבא ירגיש לגמרי חסר יכולת, חסר אונים, ואפילו דחוי ("אני רוצה רק את אמא!") וזה קשה. בטח למי שמרגיש כל כך מוצלח ואפקטיבי במחוזות אחרים בחייו.

וזה לא נגמר כאן. מצד אחד אנו כורעות תחת הנטל, משוועות לשיתוף פעולה ולעזרה, ומצד שני, אחיותיי האהובות, אימהות יקרות, עם יד על הלב - עד כמה באמת אנחנו משחררות?

לחלק גדול מאיתנו (וגם אני, מודה בהכנעה, הייתי שם בתחילת הדרך) קשה לפנות את הבמה ולתת לבן הזוג שלנו לקחת את המושכות לידיו. חשוב לנו שהדברים ייעשו בדרך שלנו, באופן בו אנו פועלות, בדיוק-בדיוק, כי "ככה צריך". וזה, באופן לא מפתיע, מקשה עליהם עוד יותר. מי רוצה להיות שוליה שלא סומכים עליו?

וכך, באין מרחב גדול דיו להתנסות, להתמודד, לטעות, רחמנא לצלן, ולקום שוב, חלק מהם מוותרים. נסוגים אחורה, נבלעים עמוק בעבודה. עד ש...

הידעתם שאחוז הגירושין היום עומד על 50%? וכאן מגיעה עוד התמודדות חדשה ומאוד רווחת של האבא החדש: האבא הגרוש. יותר ויותר גברים היום מוצאים עצמם במצב הזה. מהיום למחר, אין יותר מסגרת משפחתית המתקיימת ומחזיקה את עצמה בין אם אתה שם ובין שלא. מעכשיו, פעמיים בשבוע ובכל שבת שנייה, זה אתה והילדים. פגישה אישית. תתמודד.

נשמע כמו סרט אימה? עבור לא מעט אבות שאני מכירה זה אכן כך. ושלא תבינו לא נכון. הם אוהבים את הילדים שלהם. מאוד-מאוד אפילו. אלא שמעולם לא נדרשו לעמוד בסיטואציה כזו, להיות המבוגר האחראי היחיד בשטח כל כך הרבה שעות וסביב כל כך הרבה מטלות. אבאל'ה!

אני מלווה אבות הנמצאים בסיטואציה הזו וצריכים להתחיל ללמוד את כל התורה מבראשית. הם לא רוצים לוותר, לא יכולים להרשות לעצמם, ויחד עם זאת - לא פעם קרובים להישבר. וככל שהילדים גדולים יותר - האתגר גדל אף הוא. יש כאן התמודדות עם פער עצום בתנאים מאוד לא אופטימליים, בניגוד לכל הסיכויים.

ולמרות כל זאת, אני רואה סביבי גברים שהפכו לראשונה בחייהם לאבות פעילים ומחוייבים דווקא לאחר פרידה. לא סתם אומרים שאחד הרווחים של ילדים למשפחות גרושות הוא אבא. זה עובד לשני הכיוונים...

לא קל להיות האבא החדש, ואני מסירה את הכובע בפניכם. שאפו על היציאה מאזור הנוחות הישן והטוב למחוזות חדשים ולא מוכרים, על הרצון ועל ההתנסות, על התרומה האדירה שלכם לילדיכם. אין לי ספק שהם מרוויחים בענק מהנוכחות המשמעותית יותר שלכם בחייהם ומכך שאתם פורצים עבורם דרך למודל חדש של אבהות וגבריות בכלל. אתם בהחלט יכולים להיות גאים בעצמכם.

ולרגע אחד אני מרשה לעצמי להיות הנציגה של המין הנשי ולומר שכל מה שאנחנו צריכות לעשות בסיפור הזה - זה לאפשר. לאפשר את הלמידה הזו ורכישת הניסיון, את השונות (המבורכת!) בין נשים לגברים, בין אמא ואבא, ואת המהפך הזה שכולנו שותפים לו ונתרמים ממנו. ובא לציון(ה) גואל.

הכותבת היא יועצת משפחתית , מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן