איך נדע אם מטופל עלול לדקור ילדה?
כולם כמעט זכאים לחיים בקהילה, מסבירים בכירים בתחום הפסיכיאטרי, ואי אפשר לחזות כל התנהגות כמו זו של הדוד שדקר את אחייניתו הקטנה
הגבר מנתניה שדקר אתמול (יום ב') את אחייניתו בת ה-7 בביתו, טען בחקירתו ששמע קולות המבקשים ממנו להרוג אדם. הוא היה מאושפז בעבר בבית החולים הפסיכיאטרי לב השרון - ושוחרר. זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה חולים שאושפזו תוקפים באכזריות חפים מפשע, אבל מומחים לבריאות הנפש מסבירים שהעדיפות היא לטיפול בקהילה, ועל אף אמצעי הזהירות לא ניתן לנבא לחלוטין התנהגות עתידית.
מרדכי חי שרצח את אשתו השנייה ב-2012, יותר מ-20 שנה אחרי שרצח את הראשונה; איתי בן דרור, שרצח את שלושת ילדיו בנתניה ב-2010; פהים עאסלה שרצח את אשתו ב-2010 - כולם אושפזו במוסדות פסיכיאטריים לפני שנטלו חיים. בן דרור גם הוא אושפז באותו בית חולים בשרון, וגורם במשטרה ביקש ממשרד הבריאות לבדוק את ההתנהלות שם. מבית החולים נמסר היום "אין תגובה", ואילו במשרד סירבו לאשר דבר מפאת חיסיון רפואי.
- כיצד ניתן לקבוע את רמת המסוכנות של אדם שאושפז במוסד לבריאות הנפש ועומד בפני חזרה לחיים בקהילה?
"בראש ובראשונה, הנבואה לא ניתנה לאף אחד מבעלי המקצוע. אנחנו יכולים להעריך מצב נקודתי, בשקלול כל מיני פרמטרים, כולל המצב הקליני הנוכחי, הקשר של המטופל עם המציאות, רמת אי השקט, תחושה פנימית של כעס ורצון לנקמה ועוד. בנוסף אנחנו משקללים את ההיסטוריה, כי אין נבאי טוב יותר להתנהגות בהווה ובעתיד מאשר ההתנהגות בעבר. כך אנחנו יכולים להעריך את רמת הסיכון לתוקפנות, אבל אין לשכוח שמה שאנחנו מעריכים היום יכול להשתנות חליפות לבקרים ושאנשים הם לא מכונות".
קוטלר לא מכיר אישית את הגבר מנתניה, אבל לדבריו יתכן שנבדק בזמנו, היה מאוזן ולא ביטא כוונות אלימות, אך יתכן שמצבו השתנה ובהמשך לא נבדק ולא נטל תרופות.
לדבריו, אומדן מידת המסוכנות מתייחס לרמה נקודתית בטווח המיידי. "אין צורך בכל אירוע של אלימות לחפש אשם", הוא מוסיף, "כי פעמים רבות נוצר צירוף של נסיבות - נניח האיש במצב לא טוב ובסביבה מישהו קנטר אותו באופן קשה, אבל אירוע שבו אדם מבוגר תוקף ילדה באלימות הוא נדיר ביותר וכנראה במקרים רבים מעיד על רמה מאוד גבוהה של פגיעה נפשית נקודתית. אולי, היפותטית, הוא היה מנותק מהמציאות ואולי נתן לה פרשנות משלו".
קורבן יותר מאשר תוקפן
כשמטופלים עומדים בפני שחרור, אומר קוטלר, הצוות מוודא שלצד האיזון במצבם הנפשי, הם גם לא יהיו בעלי פוטנציאל תוקפני, "אבל זה מותנה בהמשך נטילת תרופות והמשך ביקורים במרפאה, ופעמים רבות אנשים מפסיקים את המעקב ונטילת תרופות. בדומה לרפואה הכללית, חוסר ההתמדה בנטילת תרופות מאפיינת כמחצית מהחולים".
קוטלר מוסיף: "במרבית המקרים ניתן להוריד את רמת התוקפנות באופן משמעותי והחברה צריכה להיות מאוד זהירה בשיפוט של אנשים כאלה. יש לזכור ש-90% ומעלה מאירועי התוקפנות לא קשורים לחולי נפש, אלא לדפוסים של הפרעות אישיות, שימוש בסמים ואלכוהוליזם".
ד"ר רון שור, ראש ההתמחות בשיקום בבריאות הנפש בביה"ס לעבודה סוציאלית של האוניברסיטה העברית, מסביר כי "יש מגוון שירותים בקהילה המעניקים ליווי לפגוע הנפש אחרי שחרורו מאשפוז ולקראת חיים בקהילה. המערך מורכב משירותים כמו הוסטלים, דיורים מוגנים ועובדים סוציאליים.
"ברוב המקרים מאפשרים למי שאושפז לחזור לחיים בקהילה, אם אין מסוכנות, ורובם משתלבים. המקרים דוגמת דקירת הילדה הם מקרים יוצאי דופן ולא מאפיינים את רוב פגועי הנפש שחוזרים לחיים בקהילה. המגמה היום היא לשלב אנשים ששוחררו מאשפוז בשירותים אינטגרטיביים בקהילה,
בשירותי העסקה ועבודה ובאוניברסיטאות ולחיות חיים נורמליים כמו כל אדם אחר וזו מגמה שהולכת ומתחזקת, ומוכיחה את עצמה".
לדברי פרופ' דיוויד רועה מהחוג לבריאות נפש קהילתית באוניברסיטת חיפה, "למעשה, המחקר מראה שפגועי נפש צפויים יותר להיות קורבן לאלימות מאשר לפעול בעצמם באלימות. בזמן שסימפטומים מסוימים כמו דלוזיות (מחשבות שווא) שבהן אדם שומע פקודות, נמצאו כגורם סכנה לאלימות, יש גורמים אחרים כמו גיל, מין ושימוש בסמים שקשורים בצורה חזקה יותר לאלימות מאשר מחלות נפש. לפיכך, באותה מידה שאיננו מגבילים אנשים צעירים או גברים מפני שהם קשורים סטטיסטית לאלימות יותר מאשר נשים או ממבוגרים, כך איננו צריכים לחשוב במושגים של הגבלת פגועי נפש כדי למנוע סכנות אפשריות".
בהכנת הידיעה השתתף רענן בן צור
לפנייה לכתב/ת 
