אמא תשיר לך שיר - ותצלק אותך לנצח
שירי ילדים אמורים לשמח אותם, להעניק תקווה לקטנטנים, ולגרום להם ללכת לישון עם חיוך מתוק של סוסי פוני על ענן ורוד. למרות זאת, רובנו גדלנו גם על לא מעט שירים שכבר בגיל הרך לימדו אותנו על אכזבות, מוות וגירושים
לא מעט שירי ילדים שהושרו לנו בילדותינו עסקו בנושאים מעולמו של הילד, שירי ערש לרך הנולד על אבא ואמא ומשפחה, סירה השטה במים, צעצועים, דובים פרוותיים או טקסטים חינוכיים על חברות, נתינה והתנהגות נאותה. באופן טבעי, היו לשירים הללו מילים ולחנים שפרטו על נימי הנפש, כאלה שנגעו בשמחה ובעצב הכי עמוקים של הילדים, אך גם שלנו המבוגרים.
שנות השבעים והשמונים היוו כר פורה לשירי "דיכאון". מי שגדל באותה תקופה, זכה לשמוע לצד יצירות מופת כמו "אלוהים שלי", גם שירי ילדים שאין מילה אחרת לתאר אותם מלבד - מבאסים. אולי "עצובים, מדכאים ומפחידים", יהיו תיאור הולם יותר. כשנזכרים בהם, קשה שלא לשאול למה היה צורך לפתח בילדים חרדת נטישה? למה לעורר חרדה בלבבות קטנים? מדוע כבר בגיל כבר כל כך צעיר להתמודד עם בעיות "של גדולים", וללכת לישון עם המחשבות המטרידות?
להלן כמה שירי הילדים שאלמלא נחשפנו אליהם בילדותינו, היו נחסכות מאיתנו לא מעט דמעות. מה גרם לכתיבתם והפצתם לילדים? אלוהים יודע. מה שבטוח, כל אחד ואחד בהם יכול אולי להזכיר לכם שריטה ישנה בלב. יש לכם עוד כאלה? ספרו לנו בטוקבקים.
בואי אמא - אילנית, ירדנה ארזי וכל מי שרצה לבאס
לאה נאור תרגמה את השיר מרוסית, והמילים עוררו עצב בלב האמהות והילדים גם יחד: "אם פתאום מלאך יופיע, אל חדרי יבוא בלאט, בואי אמא שתראי אותו גם את", או "בואי אמא שבי איתי עד שאגדל". התלות בנוכחותה של אמא, בלעדיה אי אפשר לישון, חרדת הנטישה והמחשבות המתעוררות עם כל שורה בשיר עם הלחן הנוגה - פשוט עצובות. בטח עבור ילד קטן.
בכיתה שלי כולם ידעו שברגע ששרים את השיר, ברז הדמעות שלי נפתח ואני נהיה כחוש ויבבן. המצב הפך כל כך קטסטרופלי עד שאמא שלי נאלצה לכתוב לי אישור מיוחד: "רן יכול לצאת מהכיתה כששרים את 'בואי אמא'". כן, כנראה גם אמא שלי הבינה שזה לא ממש שיר אהבה פשוט.
אמא - שולה חן
ועוד מנושא סוחט הדמעות של כל פעוט "אמא": פסטיבל שירי ילדים, 1981. ילדים אמורים ליהנות באירועים כאלו, לשמוע על נמרים ואריות, מלאכים ופיות ולקוות שהדבר הכי נורא שיכול לקרות להם זה פנצ'ר באופניים. אבל דווקא השיר הזה תפס בטירוף: הצורך האינסופי הזה בחיבוק האמהי. ומילא הביצוע הרך של שולה חן, מה שסחט באמת את הדמעות שלנו מהמילים והלחן של שייקה פייקוב, היה הביצוע של הילד רונן בהונקר.
"אמא מדוע זה יש מלחמות, למה רבים בני אדם, אמא מדוע שותק אלוהים ולא עוצר בעדם" - לחשוב שעל זה הורים שילמו ממיטב כספם ולקחו את הילדים "אל ההיכל". בשביל שיבכו? מה היה רע ב"הסבון בכה מאוד" או "עוד ילדה יפה" של תיסלם? למה לעשות עצוב? לא מפתיע, אגב, שהשיר זכה במקום הראשון.
אבא - אבי טולדנו
סיימנו עם אמא נעבור לאבא. שירוויזיון 1982 וגם יורם טהר-לב מצטרף לחגיגה יחד עם המלחין והמבצע אבי טולדנו. ישנם אולי ילדים שחשבו שהשיר מדבר על אבא שהולך למילואים. נאיבים קטנים. אז לא, בשיר "אבא" ילדים קטנים ותמימים לומדים איך זה מרגיש להיות ילד להורים מתגרשים. בידור בשירוויזיון.
"אבא ארז מזוודה ותרמיל, אבא לקח שני ספרים ומעיל, אבא אמר לי: אשוב לראותך אמר לי שלום וכמעט שבכה, אמא אמרה זה הכל יסתדר, אבא יבוא בכל יום לבקר, תלכו לשחק תעשו מלחמות - אך למה עיניה היו אדומות?". מילא ילדים להורים גרושים שנאלצו להיגרר אל תוך העצב הזה, מה חטאם של הילדים האחרים שנמלאו חרדות ומחשבות על מה יקרה אם אמא ואבא ייפרדו? למה לא להישאר בברבאבא ובסרטים מצוירים? גם השיר הזה זכה כמובן במקום הראשון.
אבא שלי - במקור יפה ירקוני
תלמה אליגון ונמרוד טנא באו בכוונות טובות: הילד שמשוויץ באבא שלו: גיבור שלא יעזוב, גבוה, חזק, מביא מתנות, הוא יודע המון, "אנגלית, צרפתית ואפילו חשבון". אבל כרגיל, הסיום עצוב.
כל כך הערצנו את אבא, כל השיר. אהבנו אותו, שרנו עליו, ואז בסוף השיר מגיעה הבומבה: שרנו לו שיר שאהב, נרדם ועצם את עיניו. שיר הערצה שלם שנגמר בחוסר אונים של הילד. השלום לאב? יש הסוברים כי השיר מרמז על פרידה לנצח.
דני גיבור - עוזי חיטמן ועוד
מרים ילן שטקליס היתה משוררת אדירה, אבל המלנכוליות, הו המלנכוליות. שיר שברון לב לילד רך בשנים, שלא רק לימד אותו מה היא אהבה נכזבת, דחייה חברתית והחמצה - הוא גם עשה זאת בלחן קורע לב.
דני באמת רצה להיות חזק, והוא חיזר במסירות אחרי נורית. גם כשקשה דני לא נשבר, הוא לא תינוק בכיין, לא בוכה כפתי קטון (אסור לבכות? מעניין מה פרופסור רולינדר היה אומר על זה). "נורית אכלה התפוח, הפרח זרקה בחצר, הלכה לשחק עם ילד אחר. אינני בוכה אף פעם, גיבור אני, לא בכיין, אך למה זה אמא למה - בוכות הדמעות בעצמן".
בובה זהבה - החלונות הגבוהים
מרים ילן שטקליס עשתה זאת שוב, הפעם עם לחן של שמוליק קראוס. החלונות הגבוהים היו אגדת רוק בישראל, וקראוס שמאוד אהב את שיריה של שטקליס הלחין גם את השיר "בובה זהבה" כשיר ילדים. כלומר, כשיר ילדים קצת מפחיד.
נורית בסך הכל ביקשה לישון, יחד עם כל הבובות בחדר שלה. כשהיא כבר במיטה, החושך הפחיד אותה והיא רצה לקרוא לאבא (הגיבור, לא המתגרש). סימפטיה מהבובות? כינים! בובה זהבה צוחקת עליה וצוחק מאוד הדב. אז פלא שנורית החליטה לאורך שנות ילדותינו לאכול את התפוח ולזרוק את הפרח בחצר?
