מטה-מעלה: החיים עם מאניה-דיפרסיה
לאבד את הטעם לחיים, לאוכל, לבטל את הרצונות האישיים כי לא מתחשק לך כלום, ומאידך להתעסק בהמון דברים יחד כי היצירתיות גואה ללא הפסקה - שלמה וסרמן מספר על ההתמודדות עם מאניה דיפרסיה
בתקופה הראשונה של המחלה ניסיתי להסתיר. היתה לי הרגשה שאני אשם במשהו. לאט, לאט עם מגוון הפעילויות והקשרים שנוצרו עם המעגלים הקרובים ועם החברים, הבנתי שאני לא אשם בשום דבר. אף אחד לא מחוסן מהמחלה ובטח שאין לי במה להתבייש. להיפך, אני אפילו יכול להיות גאה בעזרה שאני עוזר לעצמי.
באדיבות: הטלויזיה הקהילתית מתנ"ס קריית אונו. צילום: אברהם גדש. צילום סטילס: יוראן רפאל רובין. עריכה: יריב רובין.
אחרי המשבר הנפשי, ברגעים שיכולתי לחשוב בצלילות מסוימת, חשבתי מה אני צריך, איזה כלים, כדי לצאת מהמצב הזה. השתמשתי בניסיון שלי כטכנאי אלקטרוניקה לנתח את המצב - איך אני מחליף את החלק המקולקל או עוקף אותו. ניסיתי את כל הדברים שעלו לי בראש, היה הרבה מה לתקן. למדתי את כל
הסימפטומים ובזכות זה אני חי עם המחלה יותר טוב. למדתי שהדבר הכי חשוב זה ההכרה בחלק שלי בתהליך ההחלמה.
לאורך התקופה המשפחה עברה גם היא מאניה-דיפרסיה, אמנם שלי, אבל הסבל וההתמודדות היו גם שלהם. אשתי והילדים לא הרימו ידיים, לא ויתרו ועשו הכל בשביל לשמור על איכות החיים בכל דרך שרק עלתה בדעתם. כשאיבדתי את הבלמים, המשפחה היתה צריכה להשגיח שזה לא יצא מפרופורציות ולא יגרמו נזקים. במאניה בזבזתי הרבה כספים שלא היו למשפחה. עכשיו כל פעם שאני במאניה אני יודע שאני לא קונה. הרצון קיים, אז אני רק מסתכל על המבצעים בעיתון.
עד לפני שנתיים וחצי העיסוק היחיד בחיים שלי היה שיחה שבועית בתל השומר. כשהתחיל השינוי התחלתי לחפש עיסוקים ומסגרות שהופכים את חוסר המעש והמחשבות שליליות לזמן איכותי של פנאי. מאז שהגעתי לתכנית "עמיתים" של החברה למתנ"סים, המצב השתנה לחלוטין והיום השבוע שלי מלא כמעט לגמרי. השתתפתי בסדנת צילום סטילס, בפרויקט קולנוע בשיתוף בית ספר מנשר, בקורס מחשבים, אני מפסל במרכז האומנויות של המתנ"ס שהוא הסטודיו שלי, ופותח כל יום בשחייה בבריכה. בלי החיבורים לקהילה שנעשו ביוזמת "עמיתים" לא הייתי מגיע לזה. היום יש לי רשת של מקורות תמיכה ופעילויות שנותנת לי סיבה לקום כל בוקר ולמנוע את האויב הגדול שהוא הרצון לחזור למיטה.
הפיסול הוא הדרך שלי ליצור קשר עם הסביבה בתחום שבו הכי קל לי לבטא את עצמי. אני מפסל הרבה בעלי חיים, החיבור שלי הוא למקום של הטבעיות. שמעתי פעם שאומרים על קרנף שהוא מכוער, הסתכלתי עוד פעם וראיתי את היופי בכיעור שלו.
התקופות הלא טובות של הדיכאון, שבהן אין לי כוח לפסל, הן כמו תקופות דגירה כשהפיסול הוא עוגן ואני ממשיך לפסל, גם אם רק בראש. בתקופות של המאניה אני משתמש בעודף האנרגיה כדי ליצור הרבה פסלים, חלק הם הפסלים ש"דגרתי" עליהם בתקופת הדיפרסיה. היכולות במניה הן אדירות. לפעמים אני מוצא את עצמי עובד על כמה פסלים בו זמנית, הדימיון והיצירתיות נמצאים בשיאם. אני מצליח לפתח טכניקות חדשות במהירות רבה. אני בר מזל שאני מחובר לסוג של יצירה. את התחביב הפכתי לעיסוק העיקרי כשכל הזמן הפנוי שלי עובר לפיסול.
כשאדם במאניה הוא בדרך כלל מייחס לעצמו יכולות לא מציאותיות. הכל נראה קל ופשוט ולא תמיד עובר את מבחן המציאות. אצלי זה נכון ברוב התחומים חוץ מבפיסול. שם היכולת המיוחדת הופכת ליצירה. המוח בוער, הדמיון חופשי, התשוקה והגעגוע נמצאים בעוצמה רבה והכול מתנקז ליצירה. זה כמו לתפוס את הגל עם הגלשן ולרכב עליו. היום אני יודע שכשהגלשן יורד מהגל ואני במצב של דיפרסיה אני מכין את עצמי לגל הבא.
- שלמה וסרמן, פסל, אבא לשלושה וסבא לשניים משתתף בתכנית עמיתים של החברה למתנ"סים ומשרד הבריאות במתנ"ס קריית אונו
לפנייה לכתב/ת 
