לא ימשיכו בלעדיך: פרידה מאריק איינשטיין
מהלהיטים של "החלונות הגבוהים" דרך המבטאים של "לול" ועד לחיבור עם שלום חנוך - היו כל כך הרבה אריק איינשטנים, ואת כולם אהבנו. פרידה מהזמר הכי ישראלי שידע לחיות בענווה, לשגר אלינו יצירות מופת מהבית הסגור, ולגדל את ילדינו על שיריו הנדירים. קוראים לזה אהבה
- ישראל מרכינה ראש: אריק איינשטיין הלך לעולמו
- אריק איינשטיין: הפסקול של ישראל
- איינשטיין: "נולדתי בשנתון הכי טוב ליצירה העברית"
- בכיכר ובבית: ישראל נפרדת מאריק איינשטיין
- המוזיקאים נפרדים: "כמו מדינה שהיתה"
לכל אחד מאוהביו יש פסקול אחר בלב עכשיו. לקחו אותי בגיל 8 להופעה של "שלישיית גשר הירקון" ושמעתי את "כשאור דולק בחלונך" ואת "העיר באפור", ויותר מדי שנים חלפו מאז והשירים יפים כמו כמו בפעם הראשונה שנגלה לעיני מלוטף במצלמת הקולנוע של אפרים קישון ב"סאלח שבתי" והוא יפה כל כך ומאוהב כל כך בגאולה נוני ושניהם שרים, "כאן שנינו לבד/ בשביל שנועד/ לי ולך", איך הביט בה במבט המצועף הזה שהפך אותו, לכמה עשורים, לאליל-נערות. איך לא ידענו שהמבט המצועף הזה היה קוצר ראייה.
מרדן, עדין וחדשן
יש כל כך הרבה אריק איינשטיינים, שאי אפשר לדעת מי מהם אהוב יותר. האם זה האיש הרציני, הזועם והכאוב ששר את "פראג" דווקא בפסטיבל הזמר והפזמון ב-1968, או מצחיקן-העל וחקיין המבטאים המדהים והשטותניק העילי מ"לול", במערכונים בני אלמוות. הנה חידון התנ"ך עם הסודני והחבשי, והנה "ינעל בבור אילי ג'בהום", והנה דני קיי בעברית איינשטיינית, בפרודיות נהדרות, מרעננות עד היום, על אריות אופראיות ושמות של כדורגלנים. לצד אלה, יזכור מי שיזכור היום את ראשית שנות ה-70, ואת התקווה הגדולה שהרעיף עלינו בהמנון הצעירים של פעם: "אני ואתה נשנה את העולם", שר לנו, והאמנו לו עד בלי די, וידענו שביחד ולצלילי מילותיו ודאי נוכל לעשות זאת. ואהבנו איתו את "אמא אדמה" והיינו בעיני עצמנו היפים שמחוברים לעולם הגדול - דווקא מתוך יצירות עבריות מקוריות. גם בזה, כמובן, טעינו, אבל התקווה שבקולו סחפה וסחפה, בלילות על החוף עם גיטרה אחת והמון אנשים צעירים, כבר צעירים ממנו, מנגנים ושרים אותו כאילו היה נושא ההמנון של דורנו.
הוא לא שינה את העולם. אט-אט ובבטחה הוא עיצב קורפוס ענק של זמר עברי איכותי, שתמיד יש בו כבוד עמוק לשפה, ותמיד יש בו נגיעות מפתיעות של קול במילים. הוא ידע לעשות משהו שכבר מזמן אין כמעט מי שיודע: להגיש שיר. להניח לו להיות הוא עצמו, לא איזו שלוחה של אגו. להניח לו לדבר בשקט כשצריך, ולזעוק כשצריך, ולא כדי להראות שהוא יכול ויודע טוב מאחרים, אלא שהוא אוהב את השיר הזה, והנה, מכוח האהבה, הוא נפרד ממנו והופך אותו לשלנו, של כולנו.
בדרכו העדינה היה מרדן וחדשן. את "אל אל יחזקאל" של "החלונות הגבוהים" שנאו כאן בזמן אמת. על "חייל של שוקולד" אמרו שהוא פוגע במורל וברוח הלחימה של צה"ל. וכשהתפרקו "החלונות הגבוהים" חשבו שבזה תתמצה הקריירה שלו, אבל טעו מאוד, מפני ששלושה מפגשים מבורכים - האחד עם שלום חנוך, השני עם מאיר אריאל והשלישי עם יענק'לה רוטבליט, אפשרו לאיינשטיין להעשיר את התרבות העברית באופן כה דרמטי, ייחודי ומעניין לאורך תקופה כה ארוכה, עד כי נדמה שאלו שיתופי הפעולה המבורכים ביותר בתולדות המוזיקה הקלה, שכולה שלנו.
אלבום הרוק הראשון בישראל? שלו. את "פוזי", חלק עם הצ'רצ'ילים. זה תמיד היה רוק רך למדי, לא בועט במיוחד, אבל קשה מספיק כדי שהורי הדור המזוין של שנות ה-70 יעקמו אף בסלידה וישאלו, "מה יש? כבר אי אפשר לשיר יפה כמו שצריך?" ואיך, איך אהבנו ללעוג להם דרכו. "למה לי לקחת לב", שרנו להם בהתרסה מתוך ניהיליזם נעורים.
עם התה והספרים הישנים
בעידן שבו כל ילדון מוכרח לחשוב על עצמו כ"יוצר" אם הוא מחבר שני אקורדים וחמש מילים מחורזות רע, אריק איינשטיין היה איש נדיר ואמן נדיר. הוא ידע לזהות גדולה של יוצרים והוא רצה להיות חלק ממנה בקולו, מבלי לנכס לעצמו את התואר "יוצר" ומבלי להתהדר במה שלא היה שלו בזכות. בעברית של פעם קוראים לזה אהבה וקוראים לזה ענווה. בעברית עכשווית, זה לא קיים.
אבל רגע - יש עוד אריקים שכאלה: זה שנתן לנו את טובי השירים לילדים בעברית, מ"בובה זהבה" ועד "חמש שנים על מיכאל" שהקליט עם שם טוב לוי. וזה שהצחיק בשירים היתוליים וזה שקפצץ ב"מכופף הבננות" וזה שלא הפסיק להפתיע, אף פעם. כפי שבחר בתבונה את שותפיו לדרך באלבומים חדשניים ומפתיעים כמו "על הדשא אצל אביגדור" עם מיקי גבריאלוב, כך בחר בשירים שהחיה בסדרת אלבומים שהוקדשו לשירי ארץ ישראל הישנים, אבל הוא לא היה שומר מאורות העבר. תמיד אמר שסתם אהב לשיר אותם, ועל הדרך הרווחנו נכסי צאן ברזל.
על הבמה, עד שחדל להופיע בעקבות תאונת דרכים בראשית שנות ה-80, היה מכמיר לב באחיזה הלופתת מיקרופון, בחוסר יכולתו להתנועע, בגמלוניותו ובתחושת המבוכה הברורה ששידר לקהלו המאוהב.
לא רצינו לראות עד כמה ההופעות האלה קשות לו, לאיש שאהב להיות בבית עם התה והלימון והספרים הישנים. הוא לא רצה ולא יכול היה להיות פרפורמר פיזי. אפשר היה לחוש שהוא מעדיף לשלוח את קולו אל הבמה, ולהישאר בגופו במקום הבטוח והנוח שמאחורי הקלעים, מבלי לעמוד חשוף לספוטים, בעיניים מצומצמות יותר ויותר מפאת קוצר הראייה, ולדאוג שמא ייגמר האוויר בדיוק באמצע שיר.
כל הניסיונות להשיבו לבמה לא צלחו. הוא ישב בבית - "הסתגר", אמרו העיתונים והתמרמרו כתבי הרכילות - אך בבית הוא המשיך לשגר לעולם יצירות מופתיות. אין פרשן טוב ממנו לשירתו של אברהם חלפי, אותה גאל מאלמוניות ב"עטור מצחך" וב"התוכי יוסי" וגם ב"צער לך". אין כאב גדול ואישי יותר מאשר "הוא חזר בתשובה", ואין זיכרון לאומי חד יותר מהביצוע המהורהר, הלא-הירואי שלו, ל"אליפלט". יוני רכטר, אלון אולארצ'יק, יצחק קלפטר, ברי סחרוף, עלי מוהר ואחרים שעבדו איתו, מצאו תמיד איש צנוע שמוכן לעשות ככל שביכולתו לברוא להיטים ממילותיהם ומהמוזיקה שלהם, והוא לא הפסיק: "יש בי אהבה והיא תנצח", שר - ושכנע את כולנו שזו לא רק אהבה לבני אדם, אלא גם למוזיקה ולמילים.
הוא לא היה עובר אודישן ראשון בכוכב נולד. הוא לא היה מתקבל היום ולו לרגע ל"הדבר הגדול הבא", או כל מה שזה יהיה, גם לו היה היום צעיר ויפה כבאותם הימים. היה איש, וראו - איננו עוד. היו שירים - ומה יהיה עליהם? הם יאריכו ימים כל עוד נדע לזכור אותם, כל עוד נחייך למשמע "סימן שאתה צעיר" ונבכה קצת ב"עוף גוזל" ונתרגש הרבה ב"מה עושות האיילות" וב"אמא אדמה". אם נדע לאהוב כמוהו, יהיו עוד חיים בשיריו כל עוד יהיו בנו. סע לאט, אריק איינשטיין. תן למחשבות לעוף לכל הכיוונים. לא ימשיכו בלעדיך. סע לאט.
