"אנחנו יכולים לעשות הכל" - תיאטרון של אנשים מיוחדים

איך נספר על אדם עם מוגבלות שכלית או קוגניטיבית - שהוא נראה קצת שונה? שהוא מדבר קצת מוזר? שהוא לא תמיד מישיר מבט? התיאור יהיה חייב להתחיל בשוני, בליקויים, וכך המפגש הראשוני בין שני הצדדים יתחיל בנקודת נחיתות עבור אחד הצדדים, או דעות קדומות ואי נעימות.

לפני יותר מעשור אמא שלי, שושי דיאמנט, יזמה והקימה פרויקט ראשון מסוגו של תיאטרון בובות שמופעל על ידי ילדים עם מוגבלות שכלית. אני הייתי אז במקום אחר - למדתי ביוטכנולוגיה, עבדתי בחברת תרופות ובכלל לא חשבתי שיום יבוא ואני אהיה ממשיכת דרכה.

הפרויקט שלה - "זה לא בשמיים" - פעל מתוך בית ספר עמל בחולון בין 2000 ל-2008 וזכה להצלחה עצומה. 30 נערים בני 10 עד 21 עם לקויות שונות הפעילו במסגרתו תיאטרון בובות קהילתי ומדי שנה הציגו כ-400 פעמים ארבע הפקות שונות. יותר מ-30 אלף תלמידים במוסדות חינוך, בתי ספר וגני ילדים צפו ונהנו והפרויקט זכה בפרסים כפרס קרן שלם, פרס משרד החינוך תל אביב, פרס צייס-רקאנטי ועוד. בנוסף הוענק לפרויקט אות הנשיא למתנדב, שטקס קבלתו נערך בהשתתפות הילדים בבית הנשיא בירושלים.

זה לא בשמיים(צילום: הדס דיאמנט)

הסיפוק מהצלחת הפרויקט הראשוני הייתה גדולה, אך איתו באה גם הרגשת תסכול למראה הילדים שסיימו את בית הספר בתחושה גדולה של מסוגלות ונאלצו להתמודד עם החיים הבוגרים ללא מסגרת מתאימה.

מתוך אמונה שכל אדם יכול לתרום וכדי לתת מענה לאותם ילדים בעלי המוגבלויות שהפכו לבוגרים הקמנו קבוצות תיאטרון בובות לבוגרים בלוד ובאזור.

בשנים שחלפו גם אני החלפתי מקצוע. הרגשתי שחסר לי משהו, שאני לא מייצרת דבר ולא תורמת דבר לחברה. פניתי לתחום האמנות ובאופן טבעי נשאבתי לתחום תיאטרון הבובות. הופעתי בפני ילדים התמלאתי בשקט ובאהבה. כשהתחלתי להופיע גם במסגרות של חינוך מיוחד גיליתי אנשים מיוחדים שמה שמניע אותם זו אהבת אמת. אנשים שנפתחים עד הסוף, אנשים שאין להם חסמים ואין גבול לרגש שהם מבטאים, כל אחד בדרכו המיוחדת וכל אחד על פי יכולתו.

אף שיחה על קבלת האחר לא תמחיש את החיבור האמיתי שנוצר בין הקהל למציגים בסוף ההצגה. המציגים הם אנשים מיוחדים עם מוגבלות שכלית או קוגניטיבית, והקהל - ילדים , בני נוער, כמו הילדים שלי ושלך, שמגיעים עם הכיתה או עם הקבוצה בתנועת הנוער. רק מי שהשתתף במפגש יוכל להבין את התהליך המיוחד שעובר על המשתתפים ועל הצופים. אבל אני בכל זאת אנסה. 

לפני שהכיתות מגיעות אני מבקשת לא לעשות הכנה מוקדמת לתלמידים - הכיוון הוא אחר. הכיתות באות קודם כל לראות הצגה של תיאטרון בובות איכותי ומעניין. המפגש עם המפעילים נעשה אחרי הצפייה בהצגה. אז , אחרי שהילדים התרגשו ונהנו מההצגה המפגש עם המפעילים יהיה ממקום אחר. ממקום של הערכה. יראו קודם כל את היכולות שלהם, ורק אחר כך את המראה השונה. אז השוני כבר הופך להיות שולי.

בתום ההצגה "טאבי הטובה", כשחברי התיאטרון יוצאים מאחורי הקלעים, ילדי בית הספר לטבע חברה וסביבה שבאו מתל אביב מוחאים כפיים בהתלהבות. ילדי כיתה ב' מציפים את חברי התיאטרון במחמאות. "הייתם מעולים" אומר אחד הילדים, "אני ממש נהניתי מההצגה". "אתם מציגים ממש יפה", אומרת ילדה אחרת. הם מקפידים לתת מחמאות לכל אחד בנפרד, בלי מחסומים וללא ציניות. המורה מסתכלת מהצד, נרגשת, גאה לראות את התלמידים שלה מגיבים באהדה ובאמפטיה.

מתחברים לילדים(צילום: הדס דיאמנט)

חברי התיאטרון מחייכים חיוך גדול מלא אושר, מודים בביישנות , קדים קידה כמו הכוכבים האמיתיים שהם, ומספרים להם כל אחד בדרכו שהם שמחים להיות חלק מהתיאטרון, להיות חלק מקבוצה, שהם אוהבים את מחיאות הכפיים.

שי, אחד המשתתפים, הוא בחור כישרוני ורגיש בצורה יוצאת דופן. כשנכנס כנער לעולם התיאטרון בפרוייקט הקודם, הוא פחד מילדים, לא היה מוכן לעמוד מול קהל מהפחד שיצחקו עליו. אבל עכשיו, כשמחיאות הכפיים נותנת לו כוח, הוא עושה בספונטניות חיקוי של שמעון פרס ומקנח בבדיחה לקהל. עכשיו הוא אומר לקהל על הבמה : "תיאטרון בובות זה החיים שלי", ולי הוא אומר בפני כולם: "תודה שעשית אותי כוכב". הוא מקבל חיבוק ענקי ולא שם לב לדמעות שעולות לי בעיניים.

רבקה המקסימה, שחברה בתיאטרון מהקמתו, אומרת לילדים שבקהל: "חשוב לנו שתדעו שאנחנו יכולים לעשות הכל, רק צריך לתת לנו". ורעות הכישרונית מספרת שהיא מזדהה עם התפקיד של "טאבי הטובה", טובה גדולה ושמנה שכולם צוחקים עליה וחושבים שהיא יכולה לעשות רק דבר אחד, עד שמגלים ומבינים כמה היא מוכשרת ומיוחדת.

המפגש הישיר עם הקהל הוא הפרס האמיתי של העשייה הזו. כשהילדים, המורים שלהם, ההורים שלהם, למעשה כולנו, פוגשים פתאום את האנשים עם המוגבליות כאנשים עם איכויות, שיש להם יכולת וכישרון, מבינים שהם מסוגלים לתרום ולא רק לקבל. שהם מסוגלים לגרום אושר לאחרים וצריך רק לתת להם הזדמנות אמיתית.

מתרגשים מול הילדים(צילום: הדס דיאמנט)

בשנים האחרונות יש לי את הזכות לנהל ולהופיע עם תיאטרון "אופק" באזור. הקבוצה המדהימה הזו של 15 אנשים מיוחדים מורכבת מחברי אקי"ם אזור ומחברים שבאים מחולון ובת-ים אשר השתתפו בקבוצת התיאטרון של אמי כשהיו ילדים. אנחנו עושים הכל כדי לתת לאנשים הללו משמעות לחיים. לחזק אותם ולתת להם הרגשה שהם תורמים לחברה. להעניק להם חווית הצלחה. כל החיים חוששים מהם, נותנים להם את התחושה שהם לא מספיק טובים, וכשבסוף הצגה הם זוכים למחיאות כפיים סוערות זו הצלחה מדהימה עבורם ועבורי.

תיאטרון "אופק" מציג מדי שנה ל-1,500 ילדים ובני נוער ועד היום פגשו אותנו כ- 8,000 איש שרואים היום אדם עם צרכים מיוחדים באור אחר, מקבל הרבה יותר. התיאטרון פועל מתוך אולם זמני שניתן לנו על-ידי מועצת אזור, אק"ים אזור תומכת, קרן שלם עוזרת ככל יכולתה. חלק בלתי נפרד מהתיאטרון הוא יוסי חרוש, אדם עם לב טהור, ששנים מגיע בהתנדבות. בענווה ואיכפתיות תורם ומסייע בכל מה שהוא יכול.

השנה השתלבו בתיאטרון עוד ארבעה אנשים חדשים שעד היום ישבו בבית ללא תעסוקה והיום הם מגיעים עם ברק בעיניים ולא מפסידים אף הופעה. אבל אנחנו צריכים מקום קבוע, חלל תיאטרלי שמכבד את המציגים והבאים. השאיפה היא כמובן שהתיאטרון יהיה מקום תעסוקה מאתגר לאנשים עם מוגבלויות עם ערך מוסף לחברה. אין מקור מימון משמעותי, ובכל שנה אנחנו לא יודעים האם התיאטרון יפעל גם בשנה הבאה. יש עוד כל-כך הרבה דברים שאפשר לעשות אם רק היה לנו גב כלכלי.

חוויה מספקת לכולם(צילום: הדס דיאמנט)

אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי בזכות הפעילות שלי בתיאטרון "אופק" ומה שאני מנסה להנחיל לכל מי שבא איתנו במגע הוא קבלת השונה. כאשר נחשפים לאנשים עם צרכים מיוחדים ומכירים אותם קודם כל כאנשים שתורמים ונותנים, הלקות שלהם הופכת להיות משנית ומה שרואים זה את היכולות ואת הנשמה. ומכאן באה הקבלה, שכל אחד שונה, וכל אחד מיוחד, וזה מה שעושה את החברה שלנו יותר איכותית מעניינת ויפה.

אני גאה להיות חלק מהתיאטרון הזה ומאמינה בכוח שלו לעשות שינוי בחברה.

ביום שלישי האחרון הופענו בכנס "האחר הוא אני" מחוז ת"א. הכנס הציג את הנושא השנתי של משרד החינוך "האחר הוא אני" לקידום חברת מופת בישראל.

סייע בהכנת הכתבה אריאל אדירם

• הדס דיאמנט היא ממקימי תיאטרון "אופק" המורכב מאנשים מיוחדים עם מוגבלות שכלית או קוגניטיבית.