האמת שמאחורי המסכה: לשחק את המציאות

מעטים מאיתנו חושפים את מה שבאמת על לבם, לרוב אנחנו עוטים על עצמנו מסכה ומשאירים הכל בפנים. פרויקט מיוחד המשתף סטודנטים למשחק ובני נוער משכונת התקווה, נותן לצעירים הזדמנות לשתף בכאב האמיתי בזמן שהם משחקים דמויות פיקטיביות

ynetפורסם: 27.11.13 , 13:44

דריה בת ה-15 ננטשה על ידי אמה והגיעה לעיר הגדולה כדי לגור עם סבתה. הסביבה החדשה אינה מזמינה ומקבלת ודריה נאלצת להתמודד עם מצבים לא קלים לבדה, באין אוזן קשבת בסביבתה.

דריה היא דמות פיקטיבית העומדת במרכזו של מחזה מקורי, "פי(פ)ט אין" שמו, המשלב סטודנטים מהסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין ונערות הגרות בשכונת התקווה. המחזה הוא חלק מפסטיבל "התקווה 3", שיציג עד ה-1.12.13, ומטרתו לחשוף, מחד, את התלמידים לעבודה קהילתית נרחבת ונחשב לחלק מהכשרתם כשחקנים, ומאידך, את תושבי השכונה לאפשרויות הגלומות בתיאטרון ובעולם המשחק.

לדבר מהלב מאחורי מסכה

"אני מרגישה שאני יכולה להזדהות עם הדמות של דריה, אומרת דיאנה אולראניק, תושבת השכונה שמגלמת את דמותה של דריה, בשיחה עם חליל יצחק, מנהל הפרויקט הקהילתי. דיאנה עלתה בגיל שנה עם הוריה מאוקראינה לירושלים, ובגיל 7 עברה יחד עם אמה לתל אביב.

היא מספרת על קשיי השתלבות בבית הספר: "זה היה קשה לעבור בית ספר, גם לא הבנתי למה אנחנו עוברים פתאום לכאן. בית-ספר אחר ילדים חדשים. יום אחד, ילדים מהכיתה שלי פשוט החליטו לשפוך עליי מים, לא יודעת למה, התחלתי לברוח לכל מיני מקומות. זה ממש פגע בי. לא הבנתי למה הם לא אוהבים אותי. אני לא עשיתי להם כלום. תמיד ניסיתי להתחבר אבל באיזה שהוא שלב הפסקתי לנסות".

"הדמיון בין הסיפור של דיאנה לדריה אינו מקרי", מספר דוראל זילברמן, שחקן שנה ג' אשר כתב את המחזה. "היה חשוב לי ולמתן, שמדריך יחד איתי את הקבוצה, להתעסק בנושאים שקרובים לנערות. דרך הסיפורים האישיים של הבנות לכתוב מחזה מקורי מתוך רצון שהנערות בקבוצה יתמודדו עם המציאות היומיומית שלהן, דווקא שלא יברחו אל העבר, העתיד או אל הפנטזיה, אלא שיראו כמה המציאות שלהן יכולה להיות סוריאליסטית".

משתתפי ההצגה פי(פ)ט אין(צילום: רדי רובינשטיין)

"זו המשפחה השנייה שלי", מוסיפה דיאנה. "הקבוצה נותנת לי כוח, ממש חברים טובים כולם. אין אחד שהוא לא חלק, אם יש מישהו בצד אנחנו מחבקים אותו, ונותנים לו את התחושה שהוא לא לבד".

הפנייה לעולם המשחק אינה מקרית, "זה זיכרון טוב שיש לי מתקופת הילדות בגן. שם עשו לנו חוגי דרמה. התחלתי להשתלב בקבוצת הנערות שנה שעברה לאחר שראיתי מודעה שיש קבוצות של נוער מהשכונה שלומדים בסטודיו של יורם. החלטתי לנסות והצלחתי. המשחק נותן לי לברוח מהמציאות, לברוח מכל הבלאגן. רגע לשכוח. לשחק דמות שאתה לא יכול לעשות בחיים האמיתיים שלך. זה מרגש ומלהיב מצד אחד אבל זה כרוך בהרבה עבודה קשה, באחריות כלפי חברי הקבוצה ובשעות רבות של חזרות . אני מוותרת על הרבה דברים אחרים בשביל זה".

"אנחנו מנחילים לקבוצה את ערכי העבודה והמשמעת הקשה שהסטודיו מעביר לנו", מוסיף דוראל. "אנחנו ממש מלמדים אותם להיות כמה שיותר מקצועיים. יש לנו את הזכות להיות לידרים ולזהות את האמירה האישית שלנו. זה עוזר לנו גם כשחקנים בלימודים האישיים שלנו. אנחנו לומדים מהקבוצה המון".

"הייתי רוצה להעביר את המסר של ההצגה לכל מי שצופה, שאתה בוחר אם להיות לבד או לא. אתה יכול לבד ולשמוח, ואתה יכול להיות עם חברים ולא לשמוח, היום? יש לי את החברים שלי וזה מספיק לי, הם כמו המשפחה שלי".