מילא אני, אבל מה אשמים הילדים?
מייקל ג'ונסון, השיא, הקלטת והאולימפיאדה. ב-4 באוגוסט 1996, אריק איינשטיין כתב טור ל"ידיעות אחרונות" מנקודת מבטה של רעייתו, סימה. הצצה מרגשת לחיבור ההדוק של הזמר לספורט
אוי רותי'לה, אני הרוסה. אני גמורה. אני לא עומדת בזה יותר. את לא תאמיני מה שהוא עשה. אני מדברת עכשיו מהטלפון של השכנים. מה למה? הוא ניתק את הקווים. מיום חמישי בלילה אין טלפון, אין יוצא ואין בא. הוא הסתגר בסלון, לא אוכל, לא שותה ולא ישן. מה קרה? מה, לא שמעת על הקטע עם הג'ונסון הזה? זה לא מה זה, זה מי זה. זה הרץ השחור הזה, שעשה שיא עולמי.
הספורט הישראלי נפרד מאריק אינשטיין:
- הארון הוצב בכיכר רבין, עולם הספורט נפרד
- אגדת דשא / אבינעם פורת על החיבור בין אינשטיין לספורט
- הפועל ת"א: "אריק היה האוהד מספר 1"
- "אדומה שלי", "אמרו לו", "ואלו שמות". הקטעים הבלתי נשכחים
- האם המועדון האדום יקרא לאולם החדש על שמו של הזמר המנוח?
הבעל המתוק שלי הכריח אותי לשבת איתו בשלוש בבוקר ולראות את הריצה הזאת. הייתי הרוסה, אבל פחדתי להתנגד כי היה לו מבט מאוד מוזר בעיניים. הג'ונסון הזה הוא אולי משהו, אבל לא תיארתי לעצמי שבגלל איזה רץ אמריקאי שחור שרץ מהר, חיי המשפחה שלי ייהרסו.
מה "מה קרה?" כשנגמרה הריצה, הוא התחיל לצרוח: "תשע-עשרה שלושים ושתיים! תשע-עשרה שלושים ושתיים! תשע-עשרה שלושים ושתיים!". ואחרי שהוא חזר על המספר הזה איזה עשרים פעם, הוא פרץ בבכי קורע לב שהתחלף לצחוק פרוע, חזר לבכי ושוב לצחוק. מה אני אגיד לך, רותי'לה, נבהלתי נורא.
"מה קרה לך?", שאלתי אותו בעדינות, "זו סך הכל ריצה. הוא רץ יופי, אבל אתה מגזים קצת, לא?". "מגזים?!", הוא שאג עליי, "עופי מהחדר! אני לא רוצה לראות אותך יותר". וככה, מיום חמישי בלילה, שלושה ימים ולילות רצופים, הוא סגור בסלון.
את לא תאמיני מה שהוא עושה שם. הצצתי דרך החור של המנעול, ומה אני רואה? הוא מריץ בווידאו את ההקלטה של הריצה הזאת. ואיך שהיא נגמרת, הוא בוכה, צוחק, רץ להתחלה וחוזר חלילה. מילא אני, אבל מה אשמים הילדים?
הדבר היחידי שהוא הסכים, זה שהילדה תיכנס לשנייה ותביא לו את הסיר. לא של המרק. מה שאת שומעת! הוא עושה בסיר של הילדה. ושיא השיאים, את לא תאמיני, גם כשהוא יושב עליו ומתפנה, הוא ממשיך להריץ את הקסטה, לבכות ולצחוק.
מה קרה, רות'ילה, למה את בוכה, מאמל'ה שלי? אני לא מאמינה! גם אברם שלך באותו מצב?