הרצוג, לשלטון חוזרים רק מהאופוזיציה

בנאום הניצחון שלו הבטיח ח"כ יצחק (בוז'י) הרצוג לבוחריו, חברי מפלגת העבודה: "אנחנו נאתגר את השלטון עד שנחזור להובלת המדינה". אין כל סיבה לא להאמין לו שזה אכן רצונו. אך רצון זה עלול להתנגש עם רצון אחר שהרצוג הפגין לאורך שנותיו בפוליטיקה הישראלית: להיות שר בממשלה. בפעם האחרונה שישב ליד שולחן הממשלה, רק "התרגיל המגעיל" של אהוד ברק, שהדהים ופרש עם ארבעה נוספים והקים את "עצמאות", כפה על הרצוג ועל אחרים לעזוב את הממשלה ולחזור להיות חברי כנסת מן השורה.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

אריק איינשטיין והאב החסר / אילן טבק אבירם

נערות בזנות - לקרוא לילדה בשמה / אפרת שפרוט ורעות גיא

לפני 36 שנים החלה ישראל לחוות מהפכים שלטוניים. היה זה במהפך של 1977, שבו לראשונה חדלה תנועת העבודה בגלגוליה השונים להוביל את הממשלה. היא הובסה בבחירות, והליכוד בראשות מנחם בגין הרכיב את הקואליציה ועמד בראש הממשלה. מאז ועד היום, לא קרה ולו פעם אחת שמפלגה שאיבדה את השלטון הצליחה לשוב ולהוביל את הממשלה לאחר שהייתה חברה בקואליציה. במילים אחרות: לשלטון חוזרים רק מהאופוזיציה. על-פי הניסיון המצטבר ב-36 השנים מאז אותו מהפך היסטורי, אמנם שהייה באופוזיציה אינה ערובה לחזרה לשלטון, אך שותפות בקואליציה הממשלתית מונעת חזרה כזו.

שירות העם באופוזיציה ("נשרת את העם באופוזיציה", אמר אהוד ברק עם היוודע תוצאות הבחירות ב-2009, וקפץ מיד על עגלת הקואליציה לתפקיד שר הביטחון) הוא תנאי הכרחי לחזרה לשלטון, אם לא תנאי מספיק. ב-1984 חזרה מפלגת העבודה בראשות שמעון פרס להוביל את הממשלה, גם אם באופן חלקי ובשותפות עם הליכוד בממשלת האחדות הלאומית. הייתה זו ממשלה שוויונית בין העבודה והליכוד, שהתקיימה בה רוטציה בתפקיד ראש הממשלה. זה קרה אחרי שבע שנות אופוזיציה.

ב-1992 הוביל יצחק רבין את מפלגת העבודה לניצחון בבחירות אחרי שנתיים באופוזיציה. לאחר רצח רבין, המשיכה מפלגת העבודה להוביל את הממשלה עד לבחירות שבהן הפסיד שמעון פרס לבנימין נתניהו. בפעם האחרונה שבה זכה איש מפלגת העבודה בראשות הממשלה היה זה ב-1999 כאשר אהוד ברק גבר על בנימין נתניהו אחרי שלוש שנות אופוזיציה.

לעומת אלה, במערכות הבחירות שהתקיימו אחרי שמפלגת העבודה הייתה שותפה לא מובילה בקואליציה (בשנים 1988, 2003, 2006, 2009 ו-2013), לא הצליחה המפלגה לזכות בבכורה ולהוביל את הממשלה. גם "תרגילי התפטרות" ופרישה מהממשלה לקראת הבחירות אינם מועילים, כפי שנוכחנו במערכות הבחירות ב-2003 וב-2006. בסך הכול הצליחה מפלגת העבודה במהלך 36 השנים האלה, לשוב לשלטון שלוש פעמים בלבד ותמיד מהאופוזיציה. לא מהקואליציה ובוודאי לא כגלגל חמישי בממשלה שכבר מכהנת. כדאי לשים לב לעובדה שגם הליכוד הצליח להחזיר לעצמו את הגה השלטון רק מהאופוזיציה. כך, מנחם בגין ב-1977, בנימין נתניהו ב-1996, אריאל שרון ב-2001 ושוב נתניהו ב-2009.

אם הרצוג רוצה לשבת בכורסת המיניסטר, הוא ימצא מן הסתם את התירוץ ואת ההזדמנות לכך תוך חודשים מעטים, אך אם הוא באמת רוצה לבנות את מפלגת העבודה מחדש כאלטרנטיבה שלטונית, עליו להציע לציבור דרך מדינית חלופית לזו של הליכוד וחלופה חברתית-כלכלית לדרכו של יאיר לפיד. עליו להציג עמדות ברורות, אך לא קיצוניות. הרצוג לא יתקשה לעשות זאת, אם רק ירצה, שהרי הוא אינו מחזיק בעמדות קיצוניות והמתינות מאפייינת אותו. הרצוג גם אינו זקוק למשרת שר כדי "לצבור נסיון". בשנותיו בפוליטיקה הישראלית הוא צבר ניסיון עשיר, הן כמזכיר הממשלה והן כשר במשרדים שונים. מה שהרצוג צריך עתה הוא מנהיגות. הנכונות להתחשל באופוזיציה, תוך אתגור הממשלה על מחדליה. רק כך הוא עשוי לזכות באמון הציבור בבחירות עתידיות.

ד"ר חיים וייצמן, מרצה למנהל ומדיניות ציבורית במרכז הבינתחומי הרצליה ובאוניברסיטת תל-אביב.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il