אריק איינשטיין והאב החסר
מיליונים המבכים את אובדן גיבור תרבות שלהם, הם צאצאי הדורות שגדלו ללא אב. זה שיודע להגיד "צא מזה" ו"סע לאט". זה זמן הקאמבק לאבהות
גם ציניקנים יתקשו לעמוד אדישים מול סערת הרגשות ששטפה את ישראל בעקבות מותו של אריק איינשטיין. נדמה שכל אחד מבקש למצוא את החיבור האישי אל הזמר, אל דמותו ואל שיריו וניכר כי מותו אינו רק אירוע שמסמל אובדן תרבותי אלא משהו גדול ועמוק מזה. נהוג לא פעם להצביע על חסרונה של מנהיגות ברמה הלאומית, אך דווקא כעת יש הזדמנות להאיר חיסרון מרכזי אחר ברמה המשפחתית אישית. חסרון האב.
מיליוני אנשים המבכים את אובדן האבא, גיבור תרבות שלהם, הם צאצאי הדורות האחרונים שגדלו ללא אב. לא, אין מדובר חלילה ביתמות של ממש ובמוות ממשי של מאות אלפי אבות, אך בהחלט בהסתלקותו של האבא כשחקן המרכזי בחיי הילד והמשפחה.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
נערות בזנות - לקרוא לילדה בשמה / אפרת שפרוט ורעות גיא
רוצים הביתה, לבית המכפלה / שלמה לוינגר
ילדים שגדלו לאבות שמגיעים בסוף יום עבודה ארוך עייפים ומותשים, שוקעים לתוך כורסת הטלוויזיה ובקושי זוכרים באילו כיתות לומדים ילדיהם. ילדים לאבות אלה זכו אולי לחוויות משותפות ספורות של זמן איכות והנאה עם אביהם, אך במרבית הזמן יכלו בעיקר להתגעגע אליו ועם הזמן אף ויתרו על מרכזיותו. האבות שלנו החליטו בלי משים כי אינם בנויים למורכבות הרבה הכרוכה בשילוב קריירה עם חיי משפחה מעורבים והתירו את הזירה המשפחתית לנשותיהם. כך, לצד המהפכה של יציאת הנשים לעבודה, נותרו אלו להחזיק על כתפיהן לבדן את מרקם חיי המשפחה, ובלית ברירה הן אף לקחו על עצמן את הפונקציה האבהית בחיי ילדיהם.
רבים מבכים כיום את אובדן הסמכות ההורית, אך חלק משמעותי מכרסום זה נובע מהתפוגגותו של האב מחיי היום יום של ילדיו. כשהורה אינו זמין לילדיו בשגרת חייהם, נוצר מרחק רגשי ולצדו צפים רגשות אשם של ההורה, שמנסה לפצות על היעדרו בצמצום דרישות וגבולות. כך, גדלים ילדים שמתקשים להסתגל לסמכות פשוט מפני שאינם מכירים אותה מהבית.
הסמכות האבהית שאני מצביע עליה אינה דווקא מענישה, כוחנית או נוקשה, אלא מגיעה מתוך רגישות ואמפתיה. וכזה הוא אבא אריק בשיריו. האבא שאליו כמהים כולם ומייחלים. זהו אבא שיודע לחוש כאב וצריך להזכיר לעצמו למה לא לקחת ללב. זהו אבא שיכול לשבת מול הנייר ולבכות (כן, גבר שבוכה ונשאר גבר), אך גם יודע לפעמים לשים לזה סוף ופשוט להגיד - צא מזה. זהו אבא שמספר לילדיו הצעירים סיפור של לפני השינה על מה עושות האיילות, וכשצריך גם מגלה צד שובבי ומכופף בננות. זהו אבא שבצעירותו היה גבר יצרי ומיני שהסתכל על אהובתו בדרך לגימנסיה, אך כיום יודע להיות הקול המבוגר האחראי ולהורות לילדו - סע לאט.
מעל לכול, זהו אבא רגשי, שיודע גם להיות אימהי כשצריך, והוא קשור עד אין קץ לילדיו, לגוזליו. כואב לו כשהם פורשים את כנפיהם אך הוא גם יודע לשחרר ולתת להם לעוף רחוק. זוהי תמציתה של האבהות האידיאלית על פי אריק איינשטיין ולקול האבהי הזה כולנו עורגים.
לאחרונה משהו טוב קורה לדור הנוכחי של האבות. מספיק להתבונן ברחובות, בגני המשחקים ובאסיפות ההורים ולהיווכח בכך שיותר ויותר אבות החליטו שנמאס להם לצפות בילדיהם גדלים מבלי שהם נוטלים חלק משמעותי בכך. אלה אבות שרוצים להיות שותפים שווים ומלאים לחוויית גידול ילדיהם והם מרשים לעצמם גם לחרוג מהתנהלות סטראוטיפית של תפקידי מגדר שעליה גדלו והתחנכו. תקוותי שניצנים אלה ימשיכו ויביאו לקאמבק החשוב של האבא אל תוך המשפחה. מי יודע, אולי הילדים שלנו יוכלו להתחבר לשיריו של אריק איינשטיין מעמדה אחרת. לא מתוך כמיהה לאידיאל שמעולם לא חוו אותו, אלא מתוך געגוע למה שקיבלו מאבותיהם.
ד"ר אילן טבק אבירם, פסיכולוג קליני
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il