בת 27, משכורת סבבה, גרה באוהל / טור אישי
קוראים לי תמר ואני גרה באוהל. הציעו לי לגור בבית בוץ או בקרוואן, שקלתי לתפוס טרמפים לבקעה ואפילו פנטזתי על ירדן. אבל למרות שבבית ההורים מחכה לי חדר נוח, על העצמאות אני לא מוותרת. אז אני גרה כאן בכיף
קוראים לי תמר. אני בת 27, עובדת בתל-אביב בעבודה טובה, עם משכורת סבבה - וגרה באוהל. מאחורי חמש שנות עבודה במשרה מלאה, מגורים בדירות שותפים ובדירת חדר, נסיעות באוטובוסים ובטרמפים, ארוחות פסטה, חולצות שעלו 30 שקל, כביסה בגיגית, שש עליות במשכורת וחיסכון חודשי כמעט ללא שינוי.
טורים אישיים בערוץ הנדל"ן של ynet:
- כך הצלחתי לקנות דירה בת"א / טור אישי
- כך פספסתי את הסיכוי לדירה / טור אישי
- ואז זה קרה: בעל הבית התקשר / טור אישי
לפני חודשיים הסתכלתי על החסכונות שלי בפק"מ, ראיתי שלא אגיע רחוק - אז פתחתי במסע חיפוש לשינוי מצבי. חיפשתי מקום מגורים משתלם יותר מהדירה בדרום תל-אביב - דירת חדר עם מטבח וחלון אחד שעלתה לי 2,100 שקל בחודש.
חברים הציעו לי לגור בין גבעתיים לרחובות, או בין פתח תקווה לתל-אביב, לנסוע שעה לעבודה ולחסוך הרבה כסף: 500 שקל. הרחקתי עוד וביררתי עלות של קרוואן בשומרון, במאחז עם ותק של חמש הקפאות בנייה וסכנת פינוי מרחפת. 1,300 שקל.
"למה כל כך יקר?", התעניינתי.
"המאחז מאוד פופולרי, קרוב לתל-אביב, במרחק כמה טרמפים ונסיעת רכבת אחת בלבד", הייתה התשובה. הנסיעות ברכבת, אגב, עולות 550 שקל בחודש.
ואז הגיעה הצעה מפתה. או שלא
ואז הגיעה הצעה מפתה: להחליף דייר שנוסע לחו"ל ולשמור (בחינם) על בית הבוץ שלו, בקהילת היפים אוהבי מסיבות ליד גבעת זאב, יחד עם שותפים. אלא שההגעה לשם מתל-אביב היא בשני אוטובוסים (1,082 שקל בחודש) - ושעתיים בפקקים.
מהר מאוד הגיעה המלצה אחרת: לגור בקהילת קרוואנים ליד נופי פרת (לא רחוק ממעלה אדומים), לתרום לקהילה ולחזור לטבע. 1,300 שקל בחודש עבור התענוג, לא כולל טרמפ לירושלים ואוטובוס לתל-אביב ב-700 שקל בחודש.
וביום שישי אחד נסעתי לבדוק את חמרה, מושב חצי נטוש בבקעת הירדן, ששכר הדירה בו עומד על 800 שקל בחודש. לקחתי אוטובוס מתל-אביב לצומת אריאל, טרמפ לצומת תפוח, עוד טרמפ לצומת גיתית, המתנה ארוכה - ובסוף טרמפ נוסף לחמרה. בסך הכל שעתיים וחצי בדרכים. הכרתי את השכנים וגם את האטרקציות בסביבה: חנות ירקות בכפר עוג'א, פארק מים ביריחו (חתיכת תעלה עם כיסאות פלסטיק ושולחנות מנגל), 40 מעלות חום והרבה זבובים.
יום אחד הלכתי ברחוב ופגשתי חברה שעברה לגור בעין יהב, ישוב בדרום ים המלח ליד שדות מוקשים. "סוף סוף מצאתי את הדירה הכי זולה ביישוב", היא אמרה לי, "1,400 שקל לקרוואן". גם שמעתי על ידיד שמכר את בית-המשאית שלו. המשאית עלתה 20 אלף שקל ועלויות הדלק לא עזרו לו לחסוך.
גם נזכרתי בערב אחד, לפני זמן רב, כשטיילתי בנמל יפו וקפצתי על הסיפון של יאכטה קטנה וישנה. ביקשתי מהדייר המופתע שיספר לי על החיים ביאכטה ויפרט עלויות. בשיחה שארכה כשעה הוא סיפר על חייו המרתקים בים ועל שורה של עלויות אסטרונומיות - שכר עגינה חודשי בנמל יפו, עלויות תיקון היאכטה ועלויות היאכטה עצמה - שזזה רק פעם אחת לכיוון קפריסין וחזרה משם לפני חמש שנים.
עד לירדן כמעט והגעתי
אפילו התחלתי לברר קצת על עלויות דיור בירדן, סתם בשביל הסקרנות. פגשתי שוטר שהתלונן על משכנתא גבוהה שקוברת את משפחתו - 500 שקל בחודש. התארחתי אצל שלושה שותפים שמתגוררים בעמאן בדירה נחמדה וקרובה למרכז העיר - גם ב-500 שקל בחודש. פינטזתי על אוטובוס ישיר מעמאן לתל-אביב, והגעתי למסקנה שהוא יעלה יותר מהדירה.
בקיצור, הבנתי שכדי לחסוך סכום משמעותי צריך לגור באוהל. אז עברתי לגור באוהל. האפשרות היחידה שיכולה להשתלם יותר מהאוהל הייתה לגור עם ההורים. אבל למרות שמחכים לי הורים מדהימים ומקסימים ובית נוח - לא התחשק לי בגיל 27 לוותר על העצמאות שלי.
השבוע נסעתי לעבודה בטרמפ וישבתי שעה בפקקים, בין מאות מכוניות - בכל מכונית היה נהג אחד בלבד. כדי להעביר את הזמן הקשבתי לסיפורו של הנהג, שגר באוהל במשך חצי שנה על אחד מחופי סיני, אי שם בשנות ה-70 העליזות של המאה הקודמת - עוד כשבחוף שרצו "ביטניקים" ישראלים, בדואים ותיירות סקנדינביות, באווירה של סקס סמים ורוקנרול.
בינתיים עברו הזמנים, התיירות חזרו לאירופה לגדל ילדים בלונדיניים, הבדואים עברו לעסקי ההברחות והנהג עבר לחיים בורגניים - ומנסה לשכנע את בתו שתעבור לעבוד בקנדה. ואני? אני גרה בכיף, באוהל ביערות ירושלים, עם התנים המייללים, השועלים והצרצרים. לפעמים מבקרת ומתארחת אצל חברים טובים - ובעיקר חוסכת בחודש סכום של חצי שנה.
לפנייה לכתב/ת 
