יומיים עם 40 אלף רוכבי ב.מ.וו, ו-25 אלף ליטר בירה
ליצרנית האופנועים ב.מ.וו יש מסורת ראויה לשבח. בכל קיץ היא מארגנת מסיבת רוכבים עבור עשרות אלפים מלקוחותיה, עם כמויות בירה לא נתפסות, מספר אסטרונומי של נקניקיות, אבל בעיקר הפנינג מוטורי מעורר קנאה. קבלו טעימה
"אתה מישראל? מצוין, אני מאד מתרשם. שמע, תחזיק רגע את האופנוע ככה, שמור אותו יציב, נדמה לי שיש כאן איזו נזילה קטנה". מארק גר במינכן, עובד במשרד אדריכלים. הוא בריטי בעצם, אבל העבודה והחיים (והאישה והאופנוע ומזג האוויר) שלחו אותו למינכן. הוא בן 55, נשוי די באושר ועם 3 בנות בוגרות. "אבל את האופנוע שלי, אני אוהב יותר", הוא אומר לי בכנות קצת מטרידה. אני מביט בו פעם, ועוד פעם אחת ליתר ביטחון, ומזהה את החיוך הקטן. "אתה יודע איך זה", הוא מיד מוסיף - זו אהבה אחרת. אני יודע איך זה.
תנו הצצה לכבישי האלפים, ותענוג על שניים:
ב.מ.וו בונים על אותה אהבה, ועושים את זה לא רע. חטיבת האופנועים של היצרנית הצליחה לנער מעצמה ב-20 השנים האחרונות - ובעיקר בעשור האחרון - את תווית השמרנות, ופנתה כך לקהל גדול הרבה יותר. לא רק בגרמניה. אופנועי המותג שתמיד נהנו מתדמית אמינות ועמידות, הוסיפו לעצמם גם חדשנות ותעוזה שהתבטאו לא רק מבחינה מכאנית, אלא גם במראה יוצא דופן ומושך. התוצאות העסקיות היו כמעט-מיידיות. וחיוביות, אין כמעט צורך להוסיף.
אבל גם מותג המבסס לעצמו שם של פורץ דרך וקפדן-איכות, חייב לשמר את המושג החמקמק - נוסטלגיה. במקרה של ב.מ.וו, מדובר בנוסטלגיה שנמתחת על-פני 90 שנה. האמצעים לשימור עוברים כמובן דרך לקוחות קיימים, נאמני מותג המעוניינים להמשיך ולהחזיק בו, אבל רוצים משהו שאינו רק הכלי, אלא גם מסורת. וכאן מגיע האירוע השנתי שעורכת ב.מ.וו בגרמיש, עיירה שקטה ורגועה בדרך כלל, ההופכת אחת לשנה לגן עדן על שניים, מארחת כמה עשרות אלפי רוכבים לסוף שבוע של הופעות, אוכל ושתייה ורכיבה מאורגנת - כולל על דגמים שעדיין לא הושקו רשמית.
באירוע האחרון שנערך השנה היינו גם אנחנו, ויש לנו כמה תובנות בעניין
רכוב ותן לרכוב. עשרות אלפי רוכבים פנו דרומה ממינכן במהלך סוף השבוע, וכולם כיוונו את הפרונט לעיירה הקטנה גרמיש. עוד כמה עשרות אלפים רכבו לאותו כיוון, והמשיכו ליעד אחר. בבודדים, בחבורות ענק, בזוג על האופנוע או סולו. עם ארגזים ועליהם תיקים ומעל עוד תיק אחד קטן על אופנועי הרפתקה ותיור, או נקיים מכל ציוד מיותר על רפליקת מירוץ. לבושים בחליפות עור-קרבון-טיטניום צבעוניות או עם ג'ינס, נעלי עבודה גבוהות ומעיל שראה ימים טובים יותר בשנות ה-60. מאות קילומטרים של רכיבה, לעיתים טונות אדרנלין בכל מטר מרובע, ובכל זאת לא זיהיתי אפילו רגע אחד של "כמעט" תאונה, אירוע קטן שמעורר כעס. עקיפה לא מתחשבת, לא בין מאות אלפי המכוניות לרוכבים, לא בין הולכי רגל שנאלצים לפלס לעיתים מקום לאלפי כוחות הסוס שמסביבם. תענוג.
כל אחד יתקבל בברכה, בתנאי שהוא רוכב על GS. האירוע המרשים שמאורגן על-ידי חטיבת האופנועים בב.מ.וו, מכוון כמובן לרוכבי המותג, אבל מקבל בברכה גם רוכבי מותגים אחרים. וכן, יש גם אופנועי ספורט ותיור וקאסטום, אבל אין לאף אחד ספק איזה אופנוע פופולרי כאן במיוחד. לא במקרה, ה-R1200GS של המותג הבווארי ממלא את האופק, וזו לא תהיה טעות גדולה למרוח את פרצופו ההרפתקני על הלוגו הרשמי של האירוע השנתי. קצת מפתיע היה לגלות כי גרסתו החדשה ומקוררת המים של ההרפתקן הגדול עדיין לא מציפה את הכבישים הגרמנים. אבל אביו, וסבו, וכל גרסה ותת-גרסה שעל גבן נוצרה אותה הילה שהפכה את ה-GS לנמכר ביותר - וכמובן למועתק ביותר - נמצאת כאן בכל פינה.
יש לך את זה באלומיניום? 40 אלף רוכבים מ-40 מדינות (כולל רוכב ממושמע במיוחד שהגיע מסין) הגיעו לאירוע. להערכת אחד מוותיקי המציגים, חלק לא קטן מהם מגיע מהאזור, רוכב לגרמיש לא יותר משעה וחצי - לכל כיוון - ועושה דרכו בשעות הערב הביתה, ובבוקר חוזר שוב. איך זה מסתדר עם העובדה ש-39 אלף מהרוכבים (לא ספרתי) מגיעים כשהם נושאים על האופנוע חצי-בית פלוס ערכות חילוץ ייעודיות? ארגזי ענק (פלסטיק זה לחובבים) נוצצים במתכת מוברשת, אלומיניום תעופתי או כל שם פסבדו-אקזוטי אחר, מוצמדים לזנבו של כל אופנוען "רציני". אז מה אם הארגז הימני סוחב שמיכה מקופלת, בשמאלי חולצה להחלפה ובעליון ערכת קריאה ואייפד. שלא במקרה, רוכבים ותיקים על אופנועים ותיקים לא פחות, מוותרים לעיתים קרובות יותר על כל הפוזה, ומחברים את ערכת הקפה-חבית הבירה-מיכל המים במספר גומיות חזקות וחבלים מקריים. לא במקרה, הם גם חביבים יותר, זמינים לשיחה.
עור שחור Out, מיקרו-פייבר In. פעם, כשהחישוקים היו עם "שפיצים" וקעקועים היו מעטרים רק ידי מלחים ואסירים, מעיל העור השחור - בגרסאות שונות - היה חובה. מאוחר יותר, כשחלק מהחישוקים הפכו ליצוקים ובארה"ב החליטו גם רואי חשבון לקעקע את המותג האהוב על העור הפרטי, נוספו גם מכנסים שחורים. בגרמיש קשה היה לגלות רוכבי-עור-שחור, בעיקר אם הם בני פחות מ-60. את המעטפת שסיפקה בעבר פרה מובחרת, החליפו היצרניות בחומרים מרוכבים, מתוחכמים, חזקים ועמידים ולא פחות חשוב - צבעוניים יותר. זה בטיחותי יותר כמובן, אבל גם מנטרל משהו מהקסם הקלאסי, הרומנטיקה המהפנטת והכובשת של תרבות הרכיבה. אלוהים, אני כל כך מיושן.
אדוני מוכן להעביר לי בבקשה את המלחייה? רוכבי אופנועים סובלים מבעיית תדמית קשה. אגב, לא רק בישראל, אלא בכל העולם. במידה רבה, בעיית תדמית אותה מכירים גם נהגי מכוניות ספורט. בעיה שמחלחלת לצער הרוכבים עמוק-עמוק בין מרצפות המסדרונות המעופשים במשרדי הפקידות הממשלתית. כדאי אולי שמישהו ירים את הכפפה, ויארגן בשנה הבאה לכל מקבלי ההחלטות סוף שבוע נעים בגרמיש. שיסתובבו קצת, מה יש. נסיעה על חשבון המדינה, אוכל חופשי, המון בירה. מכירים הרבה נושאי משרה בכירים שיסרבו? כמה שעות במקום הזה, שמרכזו 15 אלף מטרים רבועים של דוכני מכירת ציוד רכיבה על כל סוגיו אבל גם מספרה ותיווך נדל"ן, והם ישנו את דעתם מקצה לקצה. אם לא, נגרור אותם כבר לאוהל המאכלס את המסיבה הגדולה, עם 3,000 רוכבים שמחזיקים ביד כוסות 2 ליטר של בירת חיטה ורוקדים לצלילי להקות קאברים מכאיבות אוזניים. רובם שתויים, כולם שרים ושמחים, ומנומסים עד אימה.
הכותב היה אורח חברת ב.מ.וו
לפנייה לכתב/ת 
