החמצנו סטרייק
אור אבירם שזכה בגביע העולם בבאולינג יכל להיות כוכב מקומי לו רק היה נולד במדינה עם תקשורת שמעזה לחשוב קצת מחוץ לקופסא. אבל אם חברת הדגל, "אל על", מתייחסת לכדורים שלו כאל מטען עודף, מה כבר אפשר לצפות? וגם: "מחוץ לרדאר" נפרד מהאיש שכל כך אהב אתלטיקה
את הימים שלאחר הזכייה בגביע העולם בבאולינג, אחד הטורנירים הגדולים והיוקרתיים ביותר בסבב, לא העביר אור אבירם בחגיגות. כמו בכל יום חול ב-13 השנים האחרונות, הוא התייצב כמדי בוקר במשרדי חברת "אלעד מערכות" שם הוא מועסק כארכיטקט תוכנה. גם אחרי הישג שהוכיח שהוא אחד משחקני הבאולינג הטובים ביותר בעולם, הוא לא יכול אפילו לחלום על קריירה מקצוענית אמיתית.
בין כתלי המשרד לבטח בירכו אותו חבריו לעבודה על ההישג המדהים. אך כשיצא ממקום עבודתו ברמת החייל ספק אם מישהו ברחוב זיהה אותו, זרק לו "כל הכבוד" או החליק לו צ'פחה ידידותית. זה יכול היה להיות אחרת. לאור אבירם יש כמעט כל מה שצריך כדי להיות כוכב ספורטיבי מקומי, הדבר היחיד שחסר לו הוא תקשורת שמעזה לחשוב קצת מחוץ לקופסא.
למה אנחנו כל כך אוהבים כדורגל? יש לכך סיבות רבות, אחת מהן היא היכולת שלנו להזדהות עם שחקנים אשר עושים ברמה גבוהה משהו שכל אחד מאיתנו התנסה בו. כולנו שיחקנו כדורגל מתישהו, אם זה בקבוצת ילדים, בפארק עם חברים או סתם בכישלון מוחלט בהפסקות בבית הספר. מכיוון שהתנסינו במשחק הכדורגל, קל לנו להעריך ולהתפעל מהמקצוענים אשר משחקים ברמות שאנו יכולים רק לחלום עליהן.
עוד ב-ynet ספורט:
עכשיו, שירים את ידו מי שלא שיחק באולינג מעולם. לכמעט כל אחד מאיתנו יצא לנעול את הנעליים הכל כך לא נוחות הללו, להכניס את אצבעותיו אל שלושת החורים של הכדור, להתאכזב כשהכדור מחליק לתעלה ולהתלהב בקול רם בסטרייק הראשון בחייו.
אז האם אחרי שהתנסתם בעצמכם במשחק באולינג, לא הייתם מתפעלים מצפייה בשחקן ישראלי שעבורו סטרייק הוא עניין שבשגרה? אם הייתם מזפזפים כעת בין הערוצים ובאחד מערוצי הספורט אור אבירם, אחד משלנו, היה בדיוק מפיל עשרה פינים במכה בקרב מורט עצבים מול כוכב באולינג אמריקאי, לא הייתם פוסקים לרגע ממלאכת הזפזופ? לא הייתם עוצרים לרגע קט? לא הייתם מתפעלים מכישוריו? לא הייתם מעודדים אותו ורוצים בהצלחתו כספורטאי ישראלי?
באולינג זה משחק פשוט, כל אחד מכיר את המטרה הבסיסית ובקלות יכול גם להבין את החוקים. כל חובב ספורט מסוגל להניף ידיו בהתלהבות למראה עשרה פינים העפים לכל עבר כתוצאה מהתנגשות בכדור שגלגל לעברם אור אבירם בדיוק מפליא. צפייה בטלוויזיה במשחק באולינג בהשתתפות שחקן ישראלי מיומן יכולה בקלות להסב הנאה ועניין לחובב ספורט מקומי.
גופי השידור יכולים לטעון עד מחר שזה לא
יתפוס, שחבל על הזמן והמאמץ, אבל זו כניעה לסדר היום השמרני שהם בעצמם כופים על הציבור. האם אי פעם באמת העזו קברניטי הערוצים הללו לתהות שמא ספורטאי ישראלי מצליח בענף פשוט לצפייה והבנה יכול לרגש יותר מעוד ברברת בלתי נגמרת באולפן?
בין אם תרצה ובין אם לא, תפקידה של תקשורת הוא גם לחנך. ובמקרה של תקשורת הספורט חינוך מתבטא בין השאר בחשיפה של הציבור למגוון רחב ככל האפשר של שלל הדברים הנפלאים שהספורט מסוגל להציע. כשהתקשורת נמנעת מכך ומהסיבות הלא נכונות, היא בעצם חוטאת לתפקידה.
מטען עודף
ואולי הסיפור הבא ממחיש יותר מהכול את היחס במדינתנו כלפי ענפי הספורט הקטנים בשל ההתעלמות התקשורתית.
"אל על", החברה שדאגה ליחצן באגרסיביות את בחירתה למובילה הרשמית של המשלחת הישראלית לאולימפיאדת לונדון, התעקשה לדרוש מאבירם שיצא לחו"ל כדי לייצג את המדינה לשלם תוספת מחיר על מטען עודף בשל כדורי הבאולינג שנשא עימו.
גם הצעה לסחוב את הכדורים בתיק עליו יוטבע לוגו של "אל על" לא ממש ריגשה את החברה שדגל ישראל מתנוסס על מטוסיה ואבירם נאלץ לחפש לעצמו חברה אחרת. ככה זה במדינה בה כל מה שהוא לא כדורגל, כדורסל או מדליה אולימפית הוא בגדר מטען עודף.
מחברת "אל על" נמסר בתגובה: "חברת אל על גובה תשלום על כבודה עודפת כפי שנהוג בכל חברות התעופה בעולם. החברה מקבלת בקשות רבות לוויתור על התשלום מסיבות מגוונות ושוקלת כל מקרה לגופו".
האישור של "אדון שוקו"
שנות התשעים הן התקופה שבה התעצבתי כחובב ספורט. אהבתי כדורגל, אהבתי מאוד. אבל יותר מהכול אהבתי אתלטיקה. הניתור של ג'ונתן אדוארדס וריצת הברווז של מייקל ג'ונסון היו בעיניי הדבר הקרוב ביותר לעל-אנושי, לדברים שרואים לרוב על מסך גדול באולם חשוך עם קול של נגיסת פופקורן מסביבך.
האהבה שלי לאתלטיקה בימי בית הספר היסודי הייתה עזה אך בודדה. לך תמצא ילד בן 10 שיחלוק איתך את אותם רגשות מיוחדים כלפי ה-19.32 שניות של ג'ונסון ב-200 מטרים או קרב הענקים של הישאם אל ג'ורוז' ונוראדין מורסלי ב-1,500 מטרים. לאהוב אתלטיקה בגיל 10 זו חריגות, ולהיות חריג כשאתה ילד זה מתכון לדחייה ולבדידות.
ולכן, האתלטיקה הקלה באותה תקופה הייתה למאהבת הסמויה שלי. בכיתה התווכחתי על סוגיות הקשורות באייל ברקוביץ' ואבי נמני, בבית התמוגגתי מהיכולת הפנומנאלית של סרגיי בובקה.
באותם ימים פרסם אריק איינשטיין ז"ל טורים במוסף הספורט של "ידיעות אחרונות". בטור אחד שנחקק בזיכרוני הוא כתב: "כדורגל אני אוהב מאוד, כדורסל אני אוהב מאוד, על אתלטיקה אני פשוט חולה". למרות שמעולם לא פגשתי את אריק פנים אל פנים, כשקראתי את אותן מילים חשתי כמו נכד שסבו מחבק אותו בחוזקה.
בדרכו המיוחדת בה תיאר ברומנטיות את אהבתו הגדולה למלכת הספורט, מי שהיה אז עבורי עדיין "אדון שוקו" נתן לי את האישור שחיפשתי בנרות - אין שום דבר פסול בלאהוב אתלטיקה, מותר להיות חריג ואפילו רצוי.
טוריו של אריק איינשטיין היו עבורי תחילתו של מסע ארוך שבו אני ממשיך לפסוע כעת כעיתונאי ספורט. עם לכתו של איינשטיין יותר מתמיד אני חש בעוצמתו של הצורך העז, להמשיך ולספר לכם על אתלטיקה קלה וכל יתר ענפי הספורט שאריק כל כך אהב לראות בבית עם התה והלימון והספרים הישנים.
לתגובות:
לפנייה לכתב/ת 
