די לאפליה

בסוף השבוע, ובתזמון מעניין, דווח על מניעת כניסתם של קצין ושני חיילים דרוזים המשרתים בחיל האוויר לכור הגרעיני בדימונה במסגרת תרגיל אבטחה שבו היו אמורים להשתתף יחד עם חבריהם - חוסר אמון לכל הדעות בבעלי ברית מבית.

בכל הקשור לחוסר האמון בארצות הברית ובידידים אחרים של ישראל, ההסבר תמיד מסתכם באמרה ש"אין לסמוך אלא על עצמנו". בכל הנוגע לזירה המקומית ולניהול משברים עם קבוצות מיעוט בישראל, כולל אלו שקשרו את גורלם עם המדינה מראשית דרכה, כמו העדות הדרוזיות והצ'רקסיות, ההסברים של הממסד נראים מזלזלים ופוגעניים, ובמקרה הטוב מתחמקים ולא רציניים.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

חיים ברצועת החנק / מונא אל-פארא, עזה

כחייל וקצין דרוזי קרבי לשעבר אני מבין את התגובה הקשה שבה קיבלו בני העדה הדרוזית את היחס המשפיל שלו זכו החיילים בכניסה לקמ"ג. כאב לחייל המשרת בחיל האויר אני יודע מקרוב שהאמהות הדרוזיות פוחדות אולי יותר מאחרות בכל פעם שמדווחים על תקרית ביטחונית או על יציאה לפעולה צבאית, כי הן יודעות שברגע שצריך להסתער על הסכנה או לרוץ להציל פצוע, הבנים שלהן ירוצו ראשונים מול האש. הם הראשונים שיתנדבו לעשות זאת כי הם חונכו על אומץ הלב הנובע מהאמונה בגורל. אני יודע גם כי החייל הדרוזי שבדרך כלל משרת רחוק יותר מביתו, תמיד יתנדב לוותר על יציאה קצרה לחופשה לטובת חברו היהודי הגר קרוב לבסיס.

כל חייהם למדו הדרוזים בדרך הקשה מהי אזרחות טובה, מה זה ללכת בנחישות בדרך שלהם נגד הזרם, מה זה ללכת בדרך שלהם גם אם אין ביטחון מלא בתוצאה. הדרוזים ממשיכים לדבוק בעקשות באידיאולוגיה זו של שילוב במדינה. לתומם הם חושבים שהחברה הישראלית תעמוד ותצדיע להם כקבוצה נאמנה, שהחברה תעמוד ותגיד שהנה קבוצה שיודעת את יכולותיה באופן כל כך פשוט ומפוכח, ושאין בה יומרה ואין בה יוהרה, שאינה מושפעת ממה שקבוצות אחרות אומרות עליה ושמקור כוחה בתוכה.

אבל לצערנו, הרצון לחוד והמציאות לחוד. המדינה אינה מחמיצה הזדמנות לפגוע ולהפלות את בני העדה. לראייה, מצב התשתיות הירוד בכפרים, הפקעת הקרקעות ומצוקת הבנייה שהם תוצאה של מדיניות מפלה ועיכוב שיטתי של תוכניות מתאר. למרות שכל ממשלות ישראל הודו בעובדות אלו, מעולם לא יושמה מדיניות ההעדפה המתקנת שהוחלט עליה. גם היישוב הדרוזי החדש שהתקבלה החלטה לגביו טרם הוקם. במקום לצאת במיזמים כמו פירעון חוב של כבוד לבעלי ברית, אנו מתבשרים בכל פעם על תקרית אחרת שמעידה על יחס מתנשא ואף משפיל כלפי הבנים שבמדים וכל זה תחת הסתתרות מאחורי הנחיות עלומות שאף פקיד, ממונה או איש פוליטי מעז לומר אותם בפה מלא.

הדרוזים יודעים כי מאבקם שונה ממאבק בני עדות המזרח בעוולות ההיסטוריות שביצעו ידי הממסד האשכנזי בימי קום המדינה, ושהסתיים בהצלחה מסוימת בזכות הכרעת הקרב על התודעה הציבורית. בני העדה מבינים כי מאבקם קשה כפליים כי המזרחי שהצליח בינתיים "להשתכנז" ולהתברגן, הפך להיות חלק מהצד המדכא. זו עובדה שיש להכיר בה - כמו שיש להכיר בעובדה כי הדרוזים לעולם לא יניחו את נשקם ולא ירימו ידיים.

רפיק אברהים הוא פרופסור בנוירופסיכולגיה מאוניברסיטת חיפה וקצין בכיר במילואים.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il