עבר לעפולה בגלל יוקר המחיה, ופוטר
הכירו את הפנים והשמות שמאחורי הנתונים על גל הפיטורים. אייל ברזילי ואשתו ההרה עברו לגור ליד עפולה כדי לחסוך בהוצאות, אך לא הצליח למצוא עבודה בתחום החינוך. אחרי שפוטר מעבודתו כפועל ייצור, הוא מפגין סימני ייאוש. מובטלת מראשל"צ: "חיים אצל ההורים ועל החסכונות"
אייל ברזילי רצה לשפר את איכות חייו. עם אישה בהריון ותואר ראשון במדעי המדינה, הוא העתיק את מקום מגוריו מתל אביב לצפון, מתוך מחשבה למצוא עבודה שתשתלב עם לימודי התואר השני. בשבוע שעבר פוטר מעבודתו כפועל ייצור שבה עבד בלית ברירה, ומצא עצמו תקוע. "המוביליות בצפון נמוכה, כך שכל מי שמוצא עבודה נאחז בה. זה מאוד מתסכל, אני שוקל להפסיק ללמוד בשל מצבי הכלכלי", הוא אומר.
הנתונים הקשים של שירות התעסוקה שפורסמו היום (א') מעידים על האצה בקצב המפוטרים. באוקטובר האחרון פוטרו 14,420 עובדים, רובם סוכני מכירות ופקידים. "עברתי לצפון כדי לחיות חיים זולים יותר ומצאתי את עצמי שנה וחצי ללא עבודה בתחום שלי - חינוך", אומר ברזילי. "בחודשים האחרונים עבדתי בתור פועל ייצור, אבל צמצומים הובילו לפיטוריי. אין לי זכויות לאבטלה, אבל יש לי התחייבויות רגילות של שכר דירה".
ברזילי מעיד כי הוא ואשתו החליטו לעבוד לצפון גם מטעמים כלכליים, אחרי ששילמו במרכז 4,000 שקל עבור דירת שלושה חדרים. עבודה בחינוך הוא לא מצא, והתסכול גואה. "זו תחושה קשה מאוד, בעיקר כי הדור שלי ואני חונכנו על הפרדיגמה שאם תלמד, תעבוד קשה, תשכיל ותצבור ניסיון - הכול יהיה בסדר", הוא אומר. "עכשיו אני רואה שזה לא משנה. במרכז אתה עמוס בהוצאות ובצפון אתה לא מוצא עבודה בחינוך. אפילו פניתי במכתב לשר החינוך כי בגלל עוז לתמורה אני מחויב בסטאז' של שליש משרה כדי לקבל רישיון הוראה, אבל אף בית ספר לא מוכן לקחת אותי".
עוד בחדשות ynet:
שוק העבודה המצומצם בצפון גרם לכך שדלתות מוסדות החינוך נסגרו בפניו של ברזילי, למרות ניסיונו הרב בתחום. "גדלתי בתנועת נוער, הייתי בשנת שירות, בגרעין נחל בצבא, הדרכתי בשכונות מצוקה בחדרה ונתניה וזה היה המסלול הטבעי שלי",הוא מספר. "רציתי לעבור לחינוך פורמלי. זה שבר גדול ללמוד תחום ולא לעבוד בו. זה שוק עבודה אכזרי, לא נותנים אפילו צ'אנס לצבור ניסיון או לבחון את היכולות שלי. המדינה צריכה לפתח אזורי תעשייה ולעודד תעסוקה והיא לא עושה את זה, ולכן אנשים נשארים ללא עבודה. אומרים שאנחנו דור של בכיינים, אבל אני מוכן לעבוד בכל עבודה, אבל המציאות שונה".
"הולכים יותר ברגל, קונים במבצעים"
לצד גל הפיטורים, נוצרו במשק 27 אלף מקומות עבודה חדשים, אולם לא כולם מצליחים למצוא את המקום המתאים להם. "אני מחפשת עבודה כבר כמה חודשים במשרה מלאה", אומרת ג' בת ה-31 מראשון לציון. "בשנתיים האחרונות התמקדתי בתואר השני ועבדתי במשך מספר שנים במלונאות. למדתי סוציולוגיה ארגונית ולמרות שיש לי יכולות וכישורים, חסר לי הניסיון, כך שצריך להתחיל מלמטה. בינתיים חיים אצל ההורים ועל החסכונות. אני שולחת קורות חיים אבל לא היו הרבה זימונים לראיונות. זה מבאס ומשפיע על סדר היום. יש מוטיבציה לעבוד אבל לא נותנים הזדמנות. זה מבאס".
ד' מראשון לציון עבד על לפני שלושה חודשים בפרויקט של רשות השידור, אך נפלט משם. יש לו תואר ראשון בתקשורת וניסיון של עשור בתחום, אך לדבריו, למרות שהוא שולח חמש קורות חיים ביום, הוא לא מקבל תשובה. "אני גר עם החברה, וזה קשה. להיות בבית כל היום זה משגע. מציעים בעיקר עבודות כנציגי שירות של סלולר, אבל אחרי שסיימתי תואר אני מצפה ליותר. בינתיים, אני חוסך ולא ממש יוצא כדי לא לבזבז דלק. כמוני יש עוד עשרה עובדים שפוטרו".
מי שלא מוצא עבודה קבועה מסתפק בזמנית, אך גם שם, בשל חוסר היציבות, הייאוש לא הופך ליותר נוח. "כיום, מכל מקום מפטרים אותך", אומר עידן מחיפה. "עכשיו אני עובד, אבל ממשיך לחפש משהו אחר כי המשכורת על הפנים. השנה פוטרתי מחברה למכירת ציוד אינסטלציה וחומרי בניין. עבדתי שם כמלגזן במחסן. כל שנה הם החליפו עובדים בחדשים, כדי שלא יצברו ותק. גם חברים שלי, עובדים בחברת טקסטיל, וכל יום שני וחמישי מחליפים אותם כמו גרביים. אין מה ללמד את החדשים את העבודה, גם ככה לוקחים אותם לקפל בגדים ולהכין הזמנות".
לפנייה לכתב/ת 
