הקילרז: מפופ גיטרות לקיטש איצטדיונים
"הקילרז" דווקא היתה פעם אחלה להקה. היו לה המנוני פופ שכבשו את המצעדים, צלילים שנדבקו לאוזני קהלים רחבים, ואלבומים שזכו לתשבוחות המבקרים. ואז הגיע "Sam's Town". האלבומים שקילקלו לנו להקה שלמה, כתבה ראשונה בסדרה
קצת קשה להאמין, אבל עד לפני עשור הקילרז עוד היתה להקה משמעותית, שלא לומר חשובה, בתולדות הרוק. היא הגיעה משומקום בהפתעה, חמושה בסאונד ובלוק הנכון, בתקופת פריחה מחודשת עבור רוק הגיטרות, שנים ספורות לאחר שהוספד כבר מכל הכיוונים. היה להם את השם המוצלח מכל להקות ה-"The" שפרצו בעשור הראשון של שנות האלפיים (ויסלחו לי חברי "דה דארקנס"), והם גם גיבו אותו באלבום בכורה ראשון, שכמעט כל רצועותיו יכולות היו להיכלל תחת ההגדרה "קלאסיקות מיידיות".
בתקופה שגיבוריה היו להקות רוק גבריות וצעירות, הקילרז היתה (לצד הסטרוקס) חוד החנית של השילוב הקסום בין רוק לפופ, ועשתה זאת בחן שהצליח לכבוש חובבי דיסטורשן ורחבות ריקודים כאחד. רק תנו מבט ב-"Hot Fuss", אותו אלבום בכורה, שמכר למעלה מ-7 מיליון עותקים, זכה לאינספור שבחים והשמעות ואפילו הוכתר על ידי מגזין הרולינג סטון כאחד מ-100 האלבומים הטובים של העשור הקודם. יש שהגדילו והכלילו אותו ברשימת "1001 האלבומים שאתם חייבים לשמוע לפני שתמותו" בספר האייקוני בעל אותו השם. ולמען האמת, הם עשו זאת די בצדק.
תחשבו על "Mr. Brightside", סינגל מדבק כל כך עד שהיה לקטע שזכה למספר ההאזנות הגבוה ביותר מאז מתן שירותי המוזיקה ברשת; על "Somebody Told Me" הרקיד עד גיחוך, ולצידם "Jenny Was A Friend Of Mine" ו-"Smile Like You Mean It" - המנוני תקופה שהמשיכו במסורת של שירים גדולים כמו "Disco 2000" של פאלפ. היה להם הכל, לחבר'ה של ברנדון פלאוארז, ולתקופה קצרה הם החזיקו את עולם המוזיקה בכפות ידיהם, בזכות השפעות אייטיזיות מובהקות ואמוציות במידות מבורכות. ואז הגיע "Sam's Town".
נסו לא לנענע את הראש. "Sombody Told Me"
אלבומם השני של חבורת הרוצחים לא היה באמת רע. הוא גם לא היה ממש טוב, אבל על כך עוד נתעכב בהמשך. יותר מהכל, "Sam's Town" היה הצליל של להקה שמנסה להמציא את עצמה מחדש, לשאוב מקורות השראה רעננים ולהעניק לעצמה חשיבות שאולי לא באמת היתה צריכה להיות שם, נוכח העובדה שבסופו של דבר הקילרז היתה, לפני הכל, להקת פופ.
אימאג'ים דהויים של חיי שפל, תמת אמריקנה טרחנית והפקה בעייתית (בראיונות טרם יציאת האלבום התגאה פלאוארז בהיעדר שימוש באוטו-טיון, אותו אפקט שתפקידו לתקן אי דיוקים מוזיקליים קלים - טעות חמורה שחשפה רק כמה מדובר בסולן שזקוק לשיוף), הפכו את תקליט ההמשך של הרביעייה מלאס וגאס למקרה קלאסי של "משבר האלבום השני".
מדבק ולא עוזב. Mr. Brightside
ולא עזרו גם יציאות ראויות כמו "Read My Mind" ו-"When You Were Young" בעל ריף הגיטרה המוצלח. בסופו של דבר, "Sam's Town" המחיש רק כמה פלאוארז הוא סולן בינוני, וגם אם היו בו פה ושם שירים עם פוטנציאל להיטי גבוה - הפקה איומה והגשה אובר פומפוזיות הפכו אותם למושא ללעג עבור מבקרים רבים, שלא הבינו מה לעזאזל קרה לקילרז. גם ברמת הליריקה והחריזה מדובר היה בסוג של ביזיון מאולץ, ולראיה: שורות מטופשות בסגנון "כשכולם החזיקו את עצמם, דודי ג'וני עשה קוקאין" (באנגלית זה מתחרז, אבל עדיין לא ממש נשמע הגיוני).
אם המבקרים והמעריצים המאוכזבים חשבו שמדובר במקרה יחיד, מעידה חד פעמית שאחריה עלייה מחודשת על האוכף ודהירה היישר אל מחוזות האיכות הפופולרית - שנתיים אחר כך הגיח לעולם מבית הקילרז אלבום נוסף. והפעם הוא נשאר נאמן לשמם, ורצח כל סיכוי שפלאוארז ושות' יחזרו אי פעם לעשות מוזיקה טובה.
שיר טוב שלא מציל את האלבום. "When You Were Young"
פעם, כשחובבי מוזיקה צעירים ומעודכנים עוד היו רוכשים אותה בחנויות תקליטים, בטרם יצאו מהחנות עם השלל החדש הם עשו עצירה בפינת ההאזנה. אותה עמדה נידחת בשולי הדלפק שהכילה זוג אזניות ומערכת סטריאו שחוקה מרוב האזנות, חרצה דינים של אלבומים שלמים, בעיקר בשל יכולתה להבהיר עבור הקונה - גם בהאזנה מרפרפת ושטחית, האם האלבום שהוא שוקל לקנות הוא אכן מה שהוא מתיימר להיות על העטיפה.
חברות התקליטים היו מודעות לעניין כמובן, ובשל כך ההחלטה לרכז את מלוא תחמושת השירים הטובים שבכל אלבום ממש בראשיתו נראית הגיונית ומתבקשת. אנשי חברת התקליטים של הקילרז כנראה היו מודעים לעובדה ש"Day And Age" הוא חתיכת קשקוש מביך, ולכן העדיפו לרכז את "Losing Touch" ,"Spaceman" ו-"Human" ממש בתחילתו של האלבום. האחרון, אגב, נושא בפזמונו את השורה התמוהה "האם אנו אנושיים, או שמא רקדנים?", וזו כבר שאלה שקשה להאמין שלמישהו יש יכולת להשיב עליה. או חשק, רצון או עניין.
שאר האלבום נשמע כמו שאריות מחוממות, צלילים איומים וקטעים שהיו צריכים להישאר על רצפת אולפן ההקלטות. כנראה ששלושת השירים הללו הספיקו כדי להפוך את "Day And Age" לאלבום מצליח ונמכר במיוחד, אלא שהם לא הפכו אותו לאלבום טוב, ועבור רבים מהאנשים שהחשיבו את עצמם מעריצים או מאזינים קבועים של הלהקה - מדובר היה ברגע בו איבדו אמון לחלוטין ביכולת של הקילרז להוציא עוד אלבום טוב.
כך נשמע שיר מכוער. "Joy Ride"
ומאז עוד יצא גם "Flamingo" אלבום הסולו המשעמם של ברנדון פלאוארז, שבעיקר נשמע כמו עוד אלבום של הקילרז ולא מצליח באמת לחדש משהו. על אף נתוני מכירות מרשימים, קשה לזכור שם של להיט אמיתי אחד מהאלבום - נקודה רעה משמעותית עבור מי שהלחם והחמאה שלו הם טבלאות מצעדי פזמונים והשמעות ברדיו.
כנראה שגם יתר חברי הקילרז התחילו לשעמם את עצמם, שכן גם הבסיסט מארק סטרומר החליט לשחרר אלבום סולו, ואפילו המתופף רוני ואנוצ'י העדיף להתמקד בפעילותו במסגרת פרויקט הצד שלו Big Talk. בהמשך שחרר פלאוארז אלבום סולו (מיותר) נוסף, והשיא היה ב-"Battle Born" מ-2012, אלבום שהשלים סופית את המטאמורפוזה של הקילרז מלהקת פופ גיטרות מעולה ללהקת קיטש אצטדיונים ורדרדה, מהסוג שנשמע יותר כמו מיטף לואף מאשר ברוס ספרינגסטין.
אולי זה הכל עניין של ציפיות. בדומה לאחת, קולדפליי, גם הקילרז התחילו בתור להקת אינדי חביבה ומוערכת על ידי קהלים רבים, כולל מבקרים וחובבי מוזיקה מתנשאים-עילאיים כאחד. ובדיוק כמוה, החליטו לקחת את היצירה שלהם לכיוונים המוניים יותר, גם במחיר אובדן מעריצים "איכותי". אלא שההבדל בין שתי הלהקות הוא ביכולתן להמשיך לבצע היטב ולצעוד נכון במסלול שקבעו לעצמם. ולמרות שקולדפליי הפכו ללהקת פופ גרידא - שירי הפופ הדביקים שהם מייצרים מצליחים להדבק גם למתנגדות שבאזניים. הקילרז, לעומתם, לא ייצרו להיט ראוי כבר שנים.
אז עכשיו יש להם אוסף חדש. וסיבוב הופעות מוצלח. וכל אלה לא משנים את העובדה שמהקילרז ציפינו ליותר. אולי בגלל שהם באו בזמן טוב, כשנדמה היה ששווה לאהוב רוק שוב, ושאין להרכבי גיטרות שום סיבה להתבייש עוד. אולי בגלל שלרגע קטן הם הצליחו לנסח במדויק כל מה שעניין צעירים בני עשרים וקצת, רגע לפני התפוצצות הסמארטפונים והרשתות החברתיות.
ואולי, בדיוק מהסיבות הללו, והעובדה שהעולם שבו פרצו הקילרז הוא כבר לא באמת אותו עולם - הגיע הזמן להוריד את השאלטר על ההרכב האיום והנורא הזה, לפני שישחרר עוד אלבום מטופש ויאיים עלינו בסיבוב עולמי חדש, שאולי אפילו יעבור אצלנו. הקם להורגך, אתם יודעים.
