"ואז מופיע הפחד": החיים מאחורי המסכה

במבט ראשון ניתן לומר שעברתי את המסלול הרגיל: בית ספר, צבא, עבודה, התנדבויות, התחברויות לאנשים ולמסגרות. אך מסתבר שזה לא המסלול הרגיל, זו מסכה. חשבתי שבכך שאני מתעלמת ומסתירה מהסביבה ובעיקר מעצמי, אני מנצחת את הקרב, אבל במציאות, האסטרטגיה הזו הביאה אותי להמשיך להילחם בקרב שמלכתחילה הפסדתי בו.

ואז מופיע הפחד. פחד ממה שאני הופכת להיות. יש ביקורת, בעיקר ביקורת ושיפוט של עצמי על עצמי. יש בושה, אשמה, כמו שתמיד הייתה אשמה והאַז שהתעלמתי ממנו חוזר אלי עכשיו בדלת האחורית ותוקף בכל הכוח. אני 'הופכת להיות' הפרעת דחק פוסט-טראומטית. הטראומות מהעבר משתלטות על ההווה ואני משתתקת, מנסה להמשיך להתעלם, להגיד 'לא היה', 'לא קרה'; הגוף מתחיל לזכור את מה שהנפש נלחמת לשכוח. ההבזקים כמו קרוסלה מול עיניי.

בהתחלה ברחתי למעשים של הרס עצמי עד שברחתי להתכווצות, להסתגרות, לניתוק מרצון מהסביבה ומהכול.

(עיצוב: ענת צליל וגל כהן)

כשחזרתי, חזרתי עם מטען. חזרתי כדי להתנהל בחברה, להפיק מעצמי את מה שאני כן יכולה להפיק, לתפקד ולהשתמש ביכולות שלי; הסביבה ראתה עוצמה, חוזק, תפקוד, אבל אני חייתי את הפער בין מה שהם רואים לבין מה שקיים בתוכי. לא לקח הרבה זמן, ומה שקורה בפנים התחיל לקבל ביטוי חיצוני-מעשי: זה מגיע בלילה, בשעות היום, במהלך יום העבודה, בשיחה עם חברה, בבילוי, בבדיקה רפואית, בנסיעה באוטובוס; זה מופיע בבום, מריח של זיעה, מצחוק שמישהו משמיע, מרעש; זה תוקף בכל אינטראקציה עם העולם החיצון וזה תוקף גם כשאני עם עצמי.

ואני? אני ממשיכה בשלי, מקלידה, משוחחת, עולה לאוטובוס, מרצה, צוחקת, מקשיבה. אבל הרעש וההמולה שבתוכי לא מרפים. לפעמים אני מתנתקת כמו אז, שעות שאין לי מושג מה קורה לי. לפעמים יש עדויות מאחרים, שתפקדתי כרגיל, אבל אני לא זוכרת; לפעמים אני בורחת: מוצאת את עצמי מכניסה עוד ועוד דברים לפה מכל מה שיש במקרר, בארונות, אוכלת ואוכלת - אם אפשר לקרוא לזה אוכלת, מנסה לחנוק ולהיחנק; לפעמים אני בורחת: המים זורמים והילדה הקטנה בוכה בתוכי, לוקחת את הליפה כאילו הייתה נייר זכוכית משפשפת את עצמי מנסה להוריד הכול, משפשפת ומשפשפת כדי שכל הלכלוך ירד, למחוק הכול ובעיקר למחוק אותי; לפעמים אני בורחת: הסכין חורטת קווים בטירוף על היד ועוד יד, ואלה הידיים שלי, של עכשיו ולא משנה כמה רעשים אכניס, זה לא מוחק כלום.

ועם כל זאת, אחד הדברים שאני רוצה יותר מכל זה להרגיש את איכויות ההווה. אני מספיק מפוכחת לדעת להשתמש במה שיש. למרות שאני מתנהלת בחברה עם הכובד הזה, אני ממשיכה כי החיבור ביני לבין הקהילה זה כל העניין.

יחד עם רכז 'עמיתים' במתנ"ס נווה יוסף בחיפה, התחלתי בתהליך משמעותי וחיובי של היכרות מחודשת עם הקהילה, עם יכולותיי וכישרונותיי ובנוסף עם צדדים שלא ידעתי שקיימים בי. הגילוי הזה חיזק את ביטחוני העצמי ומילא את חיי בגוונים נוספים. התעוררו בי מחדש היכולת והרצון לתפקד, להשתתף באחריות הקולקטיבית, ולכן אני חושפת את עצמי, את ההתמודדות שלי ואת נושא בריאות הנפש לקהילה הרחבה. המטרה שלי היא ליצור היכרות, דיאלוג, הנגשה הדדית, על מנת שהעמדות כלפי נפגעי נפש ישתנו וכדי שהחברה בישראל תהיה בריאה יותר.

(עיצוב: דורית ברון)

חשוב לי להעביר את המסר, שאני בתהליך החלמה. בתהליך הזה יש הישגים לצד כישלונות ומפלות. ההישגים נותנים לי דלק להמשיך הלאה: כיום אני עוסקת בתכשיטנות כתחביב, יוצאת לטיולים, נמצאת בקשרים עם אנשים, עובדת ומתנדבת במתנ"ס נווה יוסף, מרכזת את אתר תכנית 'עמיתים' של החברה למתנ"סים ומשרד הבריאות, מעבירה סדנאות והרצאות הסברה בנושא מיגור סטיגמה ושינוי עמדות; הכישלונות והמפלות מסייעים לי להבין ולהכיר את עצמי, לטפל בפצעים מהעבר, ובעיקר להיות חלק פעיל בחברה. לתהליך הזה הצטרפו בנוסף לרכז עמיתים גורמים מסייעים נוספים: טיפול פסיכולוגי, פגישות עם רכז שיקומי ומדריכה שיקומית – זה תהליך ההחלמה שלי, ועבורי התהליך הוא התוצאה.

• אָנַאִיס דִי, משתתפת במתנ"ס רמות חיפה, ומרכזת את אתר האינטרנט של 'עמיתים' מבית החברה למתנ"סים ומשרד הבריאות
  

• remind - חושבים אחרת, קמפיין חודש המודעות לבריאות הנפש 2013, נוצר בקבוצה משולבת של משתתפי ורכזי עמיתים מבית החברה למתנ"סים ומשרד הבריאות, סטודנטים משנקר, עובדי CTV ושגרירי רוטשילד. הקמפיין יוצג ב-10/12 ביום למען זכויות אנשים עם מוגבלויות בכנסת, שיעסוק השנה באנשים עם מוגבלות נפשית וריבוי מוגבלויות