מה-NFL ל-ALS: סטיב גליסון גוסס, וחי
אחרי פרישתו מפוטבול, גילה סטיב גליסון כי הוא חולה ב-ALS. מאז הקדיש את חייו המתקצרים להגברת המודעות למחלה הנוראית, ובדרך גם חבר לפרל ג'אם. סרט תיעודי מרגש סוקר את המסע שלו אל פסגת המאצ'ו פיצ'ו. יבוא יום ומישהו יעשה מזה פיצ'ר
זה מתחיל ברצף מלים ארוכות ומסובכות Amyotrophic Lateral Sclerosis, שמתקבצות לכדי שלוש אותיות - ALS. צירוף שמעורר חרדה קיומית וייאוש תהומי בכל אדם שלוקה במחלה נוראית זו - זה שמאובחן כלוקה בה, וגם אלו שסביבו. רק לאחרונה קיבלנו תזכורת לאכזריותה של המחלה עם מותו של התעשיין הישראלי דב לאוטמן בגיל 77. אף שהיא אינה נפוצה, היא זוכה לתהודה רבה, בין השאר בגלל הפחד האיום שהיא מעוררת בכל אחד מאיתנו למראה החולים.
אתה רואה אותם כלואים בתוך גופם הרופס והמעוות. אתה מסתכל אל תוך עיניים שהפכו לאות חיים אחרון ורפה בפנים נטולות הבעה. אתה מקשיב להם מנסים לתקשר עם העולם סביבם באמצעות קול מתכתי הבוקע ממחשבים קוראי רשתית וקורעי לב. לבך נחמץ, כשאתה שומע אותם מדברים על לנצח את המחלה הסופנית. מפגינים ביטחון מלא תקווה. ואתה יודע שהם מפזרים אופטימיות חסרת כיסוי בדרך לאבדון הבלתי נמנע. אלא אם כן אתה סטיב גליסון.
ב-26 בנובמבר - שלושה ימים בלבד אחרי שלאוטמן הלך לעולמו - שודר בארצות הברית הסרט הדוקומנטרי "Steve Gleason: A Football Life", המגולל את סיפורו מעורר ההשראה של גליסון - שחקן פוטבול לשעבר שבגיל 36 נמצא בעיצומו של קרב מאסף על חייו בתנאים בלתי אפשריים. הסרט מלווה אותו במסעו אל פסגת הר המאצ'ו פיצ'ו בפרו.
הדרך של שחקני פוטבול מהמגרש אל תעשיית הבידור האמריקנית קצרה ביותר - כפרשנים טלוויזיונים, כבדרנים או כשחקני קולנוע. זה גם המסלול שנועד לגליסון, שחקן הניו אורלינס סיינטס לשעבר. הפריצה שלו אל השואו-ביז הגיעה כמה חודשים אחרי פרישתו, בנסיבות נוראיות כשהצטרף בעל כורחו אל שחקן הבייסבול לו גריג (יש המכנים את המחלה על שמו "מחלת לו גריג"), נגן הג'אז צ'ארלי מינגוס, השחקן זוכה האוסקר דיוויד ניבן, ופרופסור סטיבן הוקינג, ברשימת הסלבז של ה-ALS.
"The Steve Gleason Story" כתבה של רשת HBO
עד 2008 גליסון היה מוכר בקרב אוהדי פוטבול של ניו אורלינס, שם שיחק שמונה עונות והיה לאחד מחביבי הקהל - הרבה בזכות מהלך אחד שלו, שסימן את תחיית הקבוצה והעיר כולה אחרי הוריקן קטרינה (רגע שפוסל בברונזה בכניסה לאיצטדיון הסופרדום). שנתיים לאחר פרישתו, בעקבות היחלשות מסתורית, הגיעה האבחנה: ALS.
סטיב גליסון בכתבה מרגשת ששודרה במחצית הסופרבול לפני שנתיים
מאז האבחנה יצא למאבק על שארית חייו, והוא נחוש להעצים כל רגע ורגע שנותרו לו עד הסוף המר שעשוי להגיע בקרוב מאוד. כשגופו החסון עוד עמד לרשותו, יצא עם אשתו מישל למסע מסביב לעולם שהביא אותו למזרח הרחוק, לאוסטרליה וגם לישראל (הוכחה לכך מובאת הישר מהדרכון שלו אל המסך בסרט). בעקבות ההתפתחויות, השניים מיהרו להביא לעולם את בנם היחיד ריברס (שנולד באוקטובר 2011), ומאז הוא מתעד את עצמו ביומן וידאו שיישאר אחריו. אפשר להגיד כי הוא ממלא את יתרת חייו בפעילויות לא רק עבורו, אלא גם לטובת ריברס. וכמובן: גם לטובת הציבור וחולי ה-ALS ככלל.
בשנתיים האחרונות יש דעיכה משמעותית בתפקודיו של גליסון. הוא כבר אינו מסוגל לנוע בכוחות עצמו, ומתנייד בעזרת כסא חשמלי מיוחד. הוא ניזון באמצעות טיובה המתחברת לבטנו, ומתקשר באמצעות מחשב המגיב למבטו ומפיק בהתאם קולות. ולמרות כל זאת, הוא ממשיך להירתם במלוא כוחו לארגון שייסד, Team Gleason, אשר נועד לגייס כספים לחקר המחלה, להגביר את המודעות הציבורית אליה, ולא פחות מכך: לארגן פעילויות משמעותיות ומהנות לחולים המדוכדכים.
כאן סטיב גליסון
פעילות מהנה - אם כך באמת אפשר לקרוא לה כך - היא המסע למאצ'ו פיצ'ו שעומד במרכז הסרט, שהפיק השנה צוות של NFL Films - חברת הסרטים של ליגת הפוטבול המקצוענית. גליסון וחולה ALS נוסף בשם קווין סוואן יצאו לפרו כדי לצלוח את מסלול האינקה ההררי.
מדובר מטבע הדברים במבצע לוגיסטי מסובך. השניים לא מסוגלים לנוע וזקוקים לעזרת מלווים שישאו אותם על כסאות מיוחדים שנועדו לתנאי טבע קשים. בין המלווים אשתו של גליסון, בנו, עוזרו האישי, רופאו וגם חברו הטוב, שחקן הפוטבול סקוט פוג'יטה, שחלק איתו את מדי הסיינטס בעבר. אל החבורה הצטרפו גם סבלים מקומיים וצוות הצילום.
המסע של סטיב גליסון למאצ'ו פיצ'ו. סרט מרגש
"הבחור פשוט מדהים", העיד הבמאי צ'ארלי אסקיו בראיון ל-USA Today, "רמת הסבלנות שנדרשת ממנו על בסיס יומי היא בלתי נתפסת, אבל אף פעם לא ראיתי אותו מתוסכל". אסקיו והצלם קווין סימקינס ליוו את הצוות של גליסון במשך חודשים רבים שהגיעו לשיא אמוציונלי וטופוגרפי במסע מפרך ומסובך בן 11 שעות במסלול ההררי עצמו. בכלל, הסרט מלא ברגעים מרגשים - כאלו שמרעידים וסוחטים את בלוטות הרגש והדמעות. את אלו המחלה הארורה לא שיתקה.
רגע שכזה צץ ערב היציאה אל ההר: גליסון חש ברע ופתאום עולים סימני שאלה בנוגע להיתכנות המשימה. "האווירה היתה נוראית", מספרת מישל למצלמה, "הוא כתב משהו בעזרת עיניו: 'אני מטיל ספק באלוהים. או שהוא מקלל אותי, או שהוא נעדר'". אולם באותו רגע שפל - הבירא עמיקתא שלפני מה שאמור להיות האיגרא רמא, מגיעה למסעדה ג'ני גונזאלס, שהיא סוג של התערבות שמימית במסע.
גונזאלס, תיירת אמריקנית שרק ירדה מהמאצ'ו פאצ'ו, פוגשת בגליסון ומציגה בפניו תצלום שלה על הפסגה לבושה בחולצת "No White Flags" (הסיסמה של Team Gleason). הוא מתרגש, ודומע. נראה כי הוא נטען אנרגיות ותקווה אחרי המפגש המקרי עם מעריצה שבסך הכל נענתה לקמפיין של הארגון להצטלם ברחבי העולם עם חולצת הארגון - והוכיחה כי הדי היוזמה שלו מגיעים עד לפרו הרחוקה.
היום הבא, השעה הבאה, השנייה הבאה - אלה הצעדים הקטנים והכבדים שגליסון עושה בדרך אל הסוף הידוע מראש, והוא מנסה לטעון אותם במשמעות. כל רגע ורגע (כולל זה בן 60 השניות בפרסומת מרגשת של מיקרוסופט שתשודר במהלך משחק הסופרבול הלילה).
שיעור שחייה לריברס. פרק מהיומן המצולם של סטיב גליסון
לטענתו, אחת המשענות הרוחניות האיתנות ביותר עבורו היא מוזיקה. וכשמדובר במוזיקה, הכוונה בראש ובראשונה לפרל ג'אם - להקת הרוק שעם חבריה יש לו קשר קרוב. למעשה, גליסון הוא שכן של אדי ודר וחבריו, שכן הוא נולד וגדל בספוקיין, הסמוכה לסיאטל, והאזין להם עוד כתלמיד תיכון. החברות עם הגיטריסט מייק מקרידי החלה רק בשנים האחרונות, דווקא כשהוא שוכן בקצה השני של ארצות הברית - אי שם בלואיזיאנה שבדרום מזרח.
וכך, מקרידי וחבריו הזמינו את גליסון לראיון בלעדי ערב יציאת האלבום האחרון שלהם "Lightning Bolt". "המוזיקה שלכם היא הפסקול של חיי" הוא מתוודה, ובמפגש אחד על אחד עם ודר הוא מספר: "אני מגבש יומן וידאו עבור בני ריברס למקרה שהמומחים צודקים בנוגע להמשך חיי". ואז הוא פונה לסולן ושואל: "אתה לא הכרת את אביך, מה היית רוצה לדעת עליו?".
סטיב גליסון מראיין את אדי ודר וחברי פרל ג'אם
בקולו המתכתי הממוחשב הוא מצליח לפרוט על מיתר בלבו של ודר, שלא הכיר את אביו שנפרד מאמו כשהיה תינוק, ומת מטרשת נפוצה. בעוד דמעה זולגת מזווית עינו, עונה הסולן בקולו העמוק: "הייתי רוצה לקבל ממנו תובנות איך זה יהיה להתבגר ולהיות אדם טוב. הייתי צריך לברר את זה בעצמי, וכמה קווים מנחים היו יכולים לסייע". הוא אף מספר כי רק לאחרונה גילה כי אביו היה זמר.
כשריברס יתבגר הוא יגלה כי אביו סטיב היה גיבור אמריקני אמיתי ומודל לחיקוי לחולים רבים ב-ALS ובכלל. מאז האבחנה הוא הספיק לטייל מסביב לעולם, להקים ארגון צדקה, להשלים את לימודי התואר השני שלו, להביא ילד לעולם וליצור יומן וידאו עבורו, לראיין את פרל ג'אם, ואף להשתתף איתם בהופעות. אחרי שהצטרף ללהקה על במה בניו אורלינס בנובמבר האחרון, גליסון התכבד בעריכת ההופעה שלהם בספוקיין. סדר השירים הגיע לשיא סוחט דמעות בביצוע של "Alive".
סטיב גליסון על הבמה עם פרל ג'אם בניו אורלינס
התודות לסטיב גליסון. אדי ודר מברך בהופעה בספוקיין
למרות הסיפור המרגש שזוכה לחשיפה אדירה ופרגון במדיה האמריקנית, יש כמה ספיחים לא נעימים שבאים איתה. כך בפרשה לא נעימה, בה הבמאי שון פאמפילון, שליווה אותו לצורך תיעוד היומן המצולם שלו,
השתמש בחומרי גלם לצרכיו האישיים ללא אישור. או במקרה של תוכנית רדיו סאטירית באטלנטה בסגנון "שי ודרור" שהתבדחה על חשבונו, תוך חיקוי לא אלגנטי שלו. השדרים פוטרו מעבודתם, אך גליסון הג'נטלמן שניחן גם בהומור עצמי, הודיע כי הוא מקבל את התנצלותם.
"אני מקווה שאנשים יסתכלו על סטיב ויראו שהחיים אינם קלים תמיד, ויש מכשולים. מה שהוא עושה יהווה השראה. זוהי מחלה נוראית. לאט לאט היא נוטלת ממך את חייך - אתה כלוא בתוך הגוף שלך", מסכם אסקיו, "הפרויקט הזה הוא אחד השיאים שלי. רגעי פוטבול הם נהדרים, אבל זהו הסרט הכי מרגש שאי פעם עבדתי עליו".
בינתיים זהו סרט דוקומנטרי, אבל בהוליווד כבר בוודאי יש מי שהתחיל לכנס את הסיפור לתסריט. סוף רע, מי יודע - אולי אפילו סוף טוב. כשהוא יגיע, מישהו כבר יעשה מזה סרט.
