בלאק איינג'לז בבארבי: רוק גולמי ומשובח

אם נמניתם עם באי מועדון הבארבי אמש (ב') בהופעה החד פעמית של להקת "The Black Angels" בישראל, סביר להניח שיצאתם ממנה חירשים ומרוצים. חירשים, כיוון שהסאונד של ההרכב מאוסטין - טקסס, מכוון ישירות לאוזניים לא מתפשרות, לעור תוף שרגיל לקבל את הדיסטורשן שלו שורט ופוצע, ללא שיוף מיותר, נטול שירה צלולה. אלכס מאאס וחבריו הם הרכב למיטיבי לכת, למי שרוקנ'רול זורם בעורקיו, על שלל תצורותיו. תקראו להם גאראז', תקראו להם פסיכדליה, הבלאק איינג'לז לא זקוקים להגדרות, אפיון או למילים מיותרות. ולא היו כאלה אתמול, בלילה שבו רק המוזיקה דיברה ללא קטעי קישור, שיאים או פסקי זמן.

המוזיקה דיברה. The Black Angels במועדון הבארבי (צילומים: ירון ברנר)

הבלאק איינג'לז מייצרים מוזיקה שדורשת צלילה עמוקה. יש שיאמרו שאת היצירה החשופה שלהם עדיף לצרוך במצבי צבירה לא מאוזנים, השפעה חיצונית תמיד תתקבל בברכה כשמדובר ברוק פסיכדלי. במיוחד כשמדובר בכזה שמגובה בוידאו ארט מהפנט, שריצד על המסכים מאחורי הבמה לאורך ההופעה כולה, כמו משלים את ההיצע המוזיקלי לכדי חוויה חושית מלאה. מדהים לגלות, אם כן, כמה השקעה במימד הויזואלי משתלמת עבור להקה שרוצה להשאיר חותם בהופעתה.

הופעות בבארבי הן בדרך כלל חוויה שמכוונת למינימליזם של אמן וכלי נגינה. אלא שהבלאק איינג'לז, כפי שהשכילו להבין את רוח הזמנים כבר לפני עשור ולקדם את עצמם דרך רשתות חברתיות - מבינים גם היום שלפעמים לא די במוזיקה עצמה, וגם העיניים הן כלי חשוב בהבנת מסר והטמעת תחושה. מהבחינה הזו, האימאג'ים המופשטים שריקדו מאחוריהם, רק הוסיפו לתחושה שלא מדובר בעוד הופעה רגילה, אלא באירוע אחר, צבעוני, מאתגר ומתגמל יותר מאחרים.

וידאו ארט פסיכדלי להשלמת החוויה

אבל לפני הכל היה שם קולו של מאסס, מסוג הסולנים שאוהבים להדביק להם את ההגדרה "אניגמטיים". קול גבוה, צורם וזועק, כזה שלעתים מייצר צרחות מקפיאות דם, שכמו נוצרו לחבטות התוף של סטפני ביילי - לא רק בלונדינית, אלא גם מתופפת נהדרת ושינוי מרענן בז'אנר שמכיל בעיקר טסטוסטורון.

נוכחות מרשימה היתה שם במועדון הדחוק, היענות מפתיעה של קהל שחווה את ההופעה שהוענקה לו הערב ברמות שונות. היו כאלה שתופפו להם באוויר - מדקלמים כל שורה שורה. לצדם ההם שבחנו בחשד את ההרכב הלא מתחנף. אחריהם היו ילדי הפוגו מהשורות הקדמיות, וקצת מאחוריהם היו הנשכרים האמיתיים. אלו שבאו מוכנים לחוויה מערפלת, התמסרו לתחושה המלוכלכת, עצמו עיניים ושקעו בגודש הצלילי - בדרך שבה גם מה שנשמע מבחוץ לעתים כמו רעש רפטטיבי, יכול להשמע נקי ונפלא - כשהוא נצרך בהקשר הנכון.

גם רעש רפיטטיבי יכול להישמע נקי ונפלא

קשה לדבר על הופעה של הבלאק איינג'לז בכלים מדעיים. היא כמעט בלתי ניתנת לניתוח, לא טומנת בחובה הפתעות או רגעים הבולטים יותר מאחרים. מביני העניין יצאו ממנה בהרגשה שהם עברו חוויה מיוחדת - כזו שמגיעה למחוזותינו לעתים רחוקות, בביקורים של הרכבים נדירים כמו הבריאן ג'ונסטאון מאסאקר, או בלאק ראבל מוטורסייקל קלאב. על הופעות כאלה נאמר "זר לא יבין זאת", בעיקר כי למתבונן מבחוץ תדמה שרשרת השירים כבליל אפקטים מבוססי ריף גיטרה יחיד.

אלא שמי שבחר להכנס לחוויה ובאמת לתת לה לחדור אליו, הבין: הבלאק איינג'לז נמנית עם הלהקות האחרונות שעוד מנגנות כאן רוקנ'רול בגרסתו הגולמית ביותר - ללא בולשיט הפקתי או ניסיונות להסוות רעש בריא באלמנטים מודרניים. הבלאק איינג'לז מייצרים פסיכדליה לדור ה-Y, הם ההרכב הכי טהור שביקר כאן בתקופה האחרונה. שבועות ספורים לאחר מותו של לו ריד, איש הוולווט אנדרגראונד - מאסס, כריסטיאן בלאנד וחבריהם מתגלים כממשיכי דרך ראויים - מוזיקלית וקונספטואלית.

הרכב טהור הממשיך את דרך הוולווט

אבל הבונוס האמיתי הגיע בדמות ביקור אפטר פארטי לילי וספונטני במועדון הרסק הקטן. וזו, לאחר גיחתה המרעננת של אמנדה פאלמר לשדרות רוטשילד לפני חודש, הופכת להיות נורמה קטנה ומבורכת עבור כל אומן שרוצה להגיע לכאן ובאמת להרוויח את אהדתו של הקהל המקומי. גם בלי דיבורים מיותרים או עודף תקשורת עם הקהל, הבלאק איינג'לז העניקו לישראל מחוות פרגון אולטימטיבית, ויותר מזה באמת שקשה לנו לבקש.