מניעת התאבדות: מה תפקיד המדינה במאבק?

ב-20 השנים האחרונות חלה עלייה ניכרת בשיעור מקרי ההתאבדות בקרב מתבגרים במדינות מערביות שונות, כולל בישראל. שיעור ההתאבדות במדינות אלו כמעט שילש את עצמו, והפך להוות אחד מגורמי המוות העיקריים.

על פי הנתונים הרשמיים, כ-500 אנשים מתאבדים מדי שנה בישראל ועוד כ-5,000 מנסים לעשות כך. ניתן להעריך שהנתונים האמיתיים גבוהים עוד יותר.

• את אפליקציית הבריאות לסמארטפון כבר הורדת? הורידו לאייפון או לאנדרואיד
  

עוד על אובדנות:

• התאבדויות בקרב בני נוער: איך לזהות סימנים
• התאבדויות בשנה: 10,000 מנסים; 500 מצליחים
• דו"ח: שליש מההתאבדויות בישראל - של עולים
  

לאור ההודעה של משרד הבריאות כי יקים מועצה לאומית למניעת התאבדות, אתייחס לחלק מהמשימות העומדות לפניה. אחד הדברים הראשונים שעמם תצטרך המועצה להתמודד הוא ההגדרה של המושג "התאבדות". אף על פי שהגדרת ההתאבדות נראית מובנת מאליה, סקירה של הספרות המקצועית בנושא מראה כי אין אחדות דעים לגבי הגדרה זו ולגבי הסיבות המביאות אליה.

איך מודדים כוונה?

חשיבות ההגדרה אינה רק תיאורטית. יש לה השלכות מעשיות רבות הקשורות לאופן שבו ניתן לחקור את התופעה, לבחון את היקפה ולגבש צעדים שיצמצמו את התרחשותה.

רוב ההגדרות מתייחסות להתאבדות כאל מעשה של גרימת נזק לעצמי ושיש בו כוונה לגרום למוות, תוך הבנת טיב המעשה האובדני ומודעות למשמעותו. כלומר, השאלה היא אם הייתה למתאבד כוונה לפגוע בעצמו ואם הייתה לו ידיעה של השלכות המעשה.

התשובה לשאלה ביחס לכוונה המודעת מאחורי המעשה האובדני מורכבת, ולא רק משום שלעתים אין עדות לכוונה אלא מפני שהכוונה והידיעה אינן ניתנות למדידה ולכימות. לדוגמה, האם ניתן לומר כי התאבדות מתוכננת של אדם היודע שהוא סובל ממחלה סופנית זהה לזו של נער ששם קץ לחייו לאחר שחברתו נפרדה ממנו והוא חש שלחייו אין יותר משמעות?

לעתים אנו יכולים לדעת מעט על הכוונה של המעשה האובדני והבנתו, בעיקר מעדויות הקשורות למכתבים שהושארו, שירים, הקלטות או תיעוד של פגישות טיפוליות שהתקיימו לפני המעשה. אלו מציגים בדרך כלל תמונה מורכבת של מאבק קצר או מתמשך בין החיים למוות, וכוללים תהליכים מודעים שליוו את האדם בסמוך להתאבדות. עם זאת, הם אינם חושפים בדרך כלל את הסיבה ה"אמיתית" שבשלה התאבד האדם.

אין הכוונה לאירוע או לרצף אירועים שהוביל למעשה האובדני, כי אם לסיבה הסובייקטיבית, שלרוב אינה מודעת, הדוחפת אדם אל מותו.

כאב נפשי בלתי נסבל

הניסיון הטיפולי מצביע על כך שקודמת להתאבדות חוויה של כאב נפשי בלתי נסבל, ושהמעשה האובדני בא לשים קץ לכאב זה. האופן שבו כל אחד חש בכאב, והצורה שבה ההתאבדות מובילה לשחרור מהכאב, הם ייחודיים לכל אדם. יש אנשים המקווים כי הם מקילים על אחרים במותם, ישנם כאלה שמבקשים לנקום במעשה הזה, ישנם המייחלים להמשך אחר, טוב יותר, ויש כאלה הנפטרים מהגוף. אצל אחרים ההתאבדות היא פעולה בלבד, ללא מסר.

בניגוד לאמונה הרווחת בציבור שלפיה מרבית המתאבדים לוקים בדיכאון, יש לציין שהמאפיין של חלק לא מבוטל מהם הוא נוקשות מחשבתית המובילה לתחושת "אין ברירה" ו"הפתרון היחידי הוא המוות". זו תפיסה שבמקרים רבים דוחפת את האדם להתאבדות, לכן יש חשיבות רבה בחינוך לחשיבה גמישה ויצירתיות, ולהבהרה שתמיד תיתכנה חלופות, עם דגש על חשיבה חיובית גם בנסיבות קשות.

תפקידה של המועצה הלאומית יהיה לפעול בשני מישורים: האחד בתחום המניעה, כדבריו של יו"ר הוועדה פרופ' זלצמן - להקטין את הנגישות לאמצעים המשמשים להתאבדות, לסמן ולאבטח מקומות המועדים להתאבדות. כמו כן, לדעתי יש להגדיל את המודעות של אנשי החינוך ולחדד את יכולות האבחנה שלהם לגבי בני נוער בסיכון.

המישור השני הוא לדאוג לעיבוי של מערך בריאות הנפש בכללותו, שכן אף על פי שקיימות אוכלוסיות המועדות יותר לסכנה האובדנית, התאבדות יכולה להישקל על ידי כל אדם השרוי במצוקה.

עיבוי זה עשוי להיות בעייתי בעקבות חוק בריאות הנפש שיצא לדרכו לאחרונה והמוביל להפרטה של מוסדות בריאות הנפש. סביר שהשיקולים לבחירה של סוג הטיפול ושל אורכו עלולים להיות מונחים על ידי עלות כלכלית של הטיפולים והקלה סימפטומטית מיידית, שלא בהכרח יאפשרו ליווי בטוח מתמשך עבור המטופלים הזקוקים לטיפול ארוך ולמעקב.

המדינה ומערכת הבריאות חייבות למצוא פתרון כלכלי - פתרון טיפולי מתמשך.

הכותב הוא פסיכולוג קליני, מרצה לפסיכולוגיה במרכז ללימודים אקדמיים אור יהודה.