למה אתם צריכים מקדחה? קנו אחת לכל הבניין

אחד האתגרים הגדולים שעמם אנו מתמודדים בתחום הסביבתי הוא ניתוק הקשר הגורדי שבין צמיחה המבוססת על צריכה לבין השפעה שלילית על משאבי הטבע והסביבה. קשר זה פשוט להסבר אך כלל לא פשוט לניתוק – צריכת יתר מובילה לגידול בייצור, אולם לצד התועלות הכלכליות הטמונות בכך, אנו נאלצים להשתמש ביותר משאבים ממה שלכדור הארץ יש לספק, מזהמים יותר בתהליך הייצור ולבסוף מייצרים יותר פסולת.

אחת הדרכים להתמודד עם ניתוק הקשר היא מציאת חלופות לקדחת הצריכה ומעבר לדפוסים אחראיים יותר של צריכה. דפוס מוכח אחד הוא ויתור שלנו, הצרכנים, על מרכיב הבעלות. במילים אחרות, אם אנחנו נדע לצמצם את הדחף להיות הבעלים של מוצרים נוכל לתרום באופן ישיר על השימוש במשאבים וניצולם באופן יעיל יותר, זאת באמצעות יצירת מעגל אחר למשוואה של צריכה = נזק לסביבה. ויתור על הבעלות משמעו הפחתת הדחף לרכוש מוצרים. פחות רכש מוביל לצמצום בייצור וזה מצדו משפיע ישירות על היקף השימוש במשאבים.

מזל שיש שכנים (צילום אילוסטרציה: Index Open)

לפני שהתיאורטיקנים הליברלים מביננו מזדעקים כי מהגישה המוזכרת עולה ריח מרקסיסטי המעודדת חיי סגפנות בוויתור על הצריכה ובפגיעה אנושה בכלכלת השוק, חשוב לבאר את העניין. ויתור על הצריכה לשם בעלות אינה בהכרח אומרת ויתור על הצריכה כלל, אלא על שימוש נכון יותר במוצרים קיימים, ולצדה תועלות חברתיות וסביבתיות.

סתם בזבזתם 

לשם המחשה, ניעזר במוצר נפוץ שקיים בלא מעט בתים בישראל - המקדחה. רובנו רכשו את המוצר, אבל כמה מאיתנו עושים בו שימוש תכוף? סביר להניח שאחוז מזערי. זוהי דוגמה מובהקת לצריכה מוטעית – אנו רוכשים מוצר שכמעט ואין לנו שימוש בו. עלות הייצור והמקום אותו תופס המוצר למעשה הופכים את הרכישה למיותרת בראייה מאקרו-סביבתית.

לחלופין, אם היינו גרים בבניין מגובש מבחינה חברתית או בקרב קהילה סולידרית, היינו משתפים את המוצרים שברשותנו וכך חוסכים בקנייה של מוצרים שכמעט ואין לנו שימוש בהם. ומה רע במקדחה אחת לבניין? תפיסה זו זכתה לכינוי "כלכלה שיתופית" (Collaborative consumption) ולא בכדי מגמה מתרחבת זו הבאה לידי ביטוי ביוזמות של שוק קח תן, שיתוף בחדרי לינה ועוד, זכתה בחודשים האחרונים לשורה של כתבות בעיתונים כלכליים מובילים כגון "אקונומיסט", "פיננשל טיימס" ו"פורבס" כאחת המגמות הכלכליות הבולטות של השנים האחרונות.

מוכרים שירות, לא מוצר 

ההצלחה המתרחבת של "כלכלה שיתופית" עלולה להצטייר כאיום על התעשייה ובמידה רבה של צדק. ריבוי משתמשים על מיעוט במוצרים מוביל לצמצום הכרחי בייצור. היגיון חברתי וסביבתי קיים כאן ולמכביר, אולם היכן ההיגיון הכלכלי-משקי? בוואקום הזה שנוצר

נכנסת מגמה הרווחת זה שנים והיא כלכלת השירותים. כלכלה זו, יחד עם הרצון הבריא לצמצם בייצור, מספקים אלטרנטיבה כלכלית עבור חברות המעוניינות בכך. תהליך זה קרוי בשם Servicizing ועיקרו מעבר של חברות מייצור למתן שירותי מוצר. כלומר, בחירה אסטרטגית להמיר את הערך ממכירה של מוצר למתן שירות עליו.

חברות שהשכילו לבצע את המעבר נהנו מיתרון תחרותי, מחיזוק הקשר עם הצרכן במתן שירות ארוך על המוצרים וביצירת תמריצים לייצור מוצרים שהם עמידים יותר, עשויים מחומרי גלם איכותיים שעמם ניתן לעשות שימוש חוזר עם תום מעגל חיי המוצר.

דוגמאות לכך קיימות למכביר, בארץ ובעולם. אפשר להזכיר בין היתר את השימוש בשירות car2go על פני בעלות על רכב או שימוש בשירותי ענן על פני רכישת כונן זיכרון למחשב. מודל זה רווח לא פחות בחוזים בין עסקים (Business to Business). כך, חברת רולס רויס מספקת מנועים למטוסים בשיטת תשלום לפי שעת שימוש במנוע (Power by the hour), יצרנית המדפסות זירוקס הייתה חלוצה בתחום כשהציעה שירותי מסמכים במקום מכירה של מדפסות לעסקים וישנן חברות הדברה שמספקות שטח נקי ממזיקים במקום לצכור חומרי הדברה.

המשמעות היא שאם נשכיל לוותר על הצורך להיות הבעלים של המוצר ובמקום זאת נהיה פתוחים לקבלתו כשירות בשימוש בפונקציה שלשמו הוא נועד, נוכל לתרום באופן משמעותי לניתוק הקשר שבין ייצור לצמיחה לפגיעה בסביבה. זאת, מבלי לפגוע בחברות להמשיך ולשגשג כחברות נותנות שירות על פני חברות יצרניות.

אביעד אורן, יועץ שיווקי לקיימות, וצרויה שבח, יועצת לאסטרטגיה סביבתית, הם דוקטורנטים בבית ספר פורטר ללימודי סביבה באוניברסיטת תל אביב