היה שלום, מורה נערץ: פרידה מאמיל קנבל

אמיל (מילק) קנבל, מגדולי צלמי הסרטים בישראל ומורה נערץ לקולנוע, הלך אתמול (יום ד') לעולמו. קנבל נולד בפולין ב-1934 ועלה לישראל בראשית שנות ה-50. הוא שירת ביחידת ההסרטה של דובר צה"ל שבראשה עמד אז הבמאי אלפרד שטיינהרדט, ומאוחר יותר שימש כעוזר צלם בסרטו של תורולד דיקינסון, "הקרקע האדומה" (1954), סרט תעמולה קצר על צה"ל. בהמשך הצטרף לאולפני "גבע", ונמנה שם על הדור הצעיר של צלמי יומני החדשות והסרטים התיעודיים לצידם של דוד גורפינקל, יכין הירש ואדם גרינברג.

על התקופה ההיא כתב מילק בחוברת שליוותה תערוכה צילומים מימי "גבע": "אולי לא כולנו היינו יפי בלורית והתואר אך צעירים היינו, מלאי מרץ והתלהבות בתחילת הדרך הקולנועית. היו אלה ימים ולילות של נסיעות לאורכה ולרוחבה של הארץ לצילומי קטעי היומן, שעות של התבוננות דרוכה בנגטיב המצולם העושה את דרכו ממכונת הפיתוח אל תאי הייבוש בטרם יודפס ויעבור לחדרי העריכה. לכולנו היו אלה ימי לימוד של רזי העשייה הקולנועית תוך תקווה שיום יבוא ונעשה כאן, בגבעתיים, סרטים שידהימו את העולם".

אמיל (מילק) קנבל. הלך לעולמו(צילום: ליביו כרמלי)

ב-1959 חבר מילק לבמאי האמריקאי ליונל רוגוזין וצילם את "Come Back, Africa", סרט סמי-דוקומנטרי העוקב אחר קורותיו של צעיר שחור תחת משטר האפרטהייד. הסרט כלל הופעת אורח של הזמרת המהוללת מרים מקאבה, והוא נחשב עד היום כאבן דרך של הקולנוע התיעודי האתנוגרפי. בעקבות הסרט הגיע מילק לאמריקה וניסה להשתלב בתעשיית הסרטים שם (הוא צילם, בין היתר, את "Wild Is My Love" ו-"Killing Time", על חיי סטודנטים באוניברסיטת פרינסטון), אך בסופו של דבר שב לישראל.

כאן ביים אחד מהסרטים התיעודיים הקצרים היפים ביותר שהופקו במסגרת שירות הסרטים הישראלי. היה זה "בנהלל" (1962), שהוכן לרגל חגיגות שנת ה-40 למושבה, והצטיין במבט פיוטי ולירי ששלח מילק (בסיוע צילומיו הנהדרים של אדם גרינברג) בחיי היומיום. מילק צילם דווקא בימים סגריריים כדי לספק דימויים שונים מאלה שהיו מקובלים בסרטים הציוניים על ההתיישבות החלוצית. האווירה המהורהרת שבה התנהל הסרט עוררה בזמנו ביקורת נגדו, וטענות נשמעו כלפי ההחלטה לצלם את איכרי נהלל דווקא כשהם מבוססים בבוץ.

באותה שנה ביים מילק גם את "המספרה", פנינה תיעודית העוקבת אחר שגרת היומיום במספרה תל אביבית, סמוך לרחוב אלנבי. הוא ביים, בין היתר, את "לכיש" (1976), סרט דוקומנטרי בן כ-50 דקות על פיתוח חבל הארץ, ו"פרויקט אשכול" שתיעד את שלבי הבנייה של שכונה חדשה בירושלים. בנוסף, שימש כצלם של סרטים תיעודיים רבים שהופקו במסגרת שירות הסרטים הישראלי ומחלקת הקולנוע של ההסתדרות, בהם "אשדוד" (1965) בבימויו של נתן גרוס ו"תל קציר" (1964) של דוד פרלוב. ב-1961 היה אחד מצלמי משפט אייכמן.

מילק צילם מספר סרטים עלילתיים באורך מלא, רובם ככולם בעלי אופי אקספרימנטלי וחוץ-ממסדי. כאלה היו "חלומות" (1969) של יעקב ורדי, שעל צלמיו נמנו גם יכין הירש ואמנון סלומון

המנוחים, והורכב מארבע אפיזודות סוריאליסטיות; ו"הבננה השחורה" (1977) - סאטירה אנטי-חרדית מטורפת, משולבת בקטעי סלפסטיק, שאולי הגיע הזמן לגאול אותה מתהום הנשייה.

אך מעל הכל, מילק היה מורה אהוב, חריף וחד אבחנה. אחד ממייסדיו של החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. לא זכיתי להימנות על תלמידיו, אבל לא החמצתי הזדמנות לשוחח עמו וליהנות מתובנותיו על סרטים ישראליים ובכלל ומרוחב היריעה של ידיעותיו. הוא היה לי קולגה אהוב, והידיעה שלא נשוב להיפגש במסדרונות החוג ובשכונה מצערת אותי מאוד. הלווייתו תיערך היום בשעה 14:00 בבית העלמין בקריית שאול. יהי זכרו ברוך.