"ילדים לא תמיד תופסים פחד כחוויה רעה"

אך ספרי ילדים טובים באמת הם דווקא אלו שבהם הסופרים וכן הקוראים נדרשים לאתגר ממשי יותר. כיום על מדף ספרי הילדים נזהה כי הכותבים שמים דגש נרחב על הפטנט והגימיק שבתוכן הסיפור, לצד האיורים ועל טכניקות ההגשה - ולא תמיד על התכנים, שחלקם כן מציגים מורכבות סיפורית מתוחכמת ומופלאה, אך חלקם האחר דומה יותר לאכזבות דידקטיות במסווה של סיפור עם סוף טוב, בעל מוסר השכל בולט מדי.

יריד הסופרים במכסיקו, ה-FIL, בו ישראל וסופריה הם אורחים של כבוד, התרכז בתכניו באופן טבעי לירידי ספרים בינלאומיים בעיקר בחשיפת ספרי פרוזה ושירה למבוגרים, וכן בהצגת ספרי איור וקומיקס במסגרת פסטיבל הפילוסטרה המכסיקני. אך מפגש מעניין בין שלושה סופרי ילדים ישראלים עם הקהל המכסיקני, עורר עניין רב כשחשף שלושה דורות של יוצרים לא ממש שגרתיים - שלוקחים על עצמם, כיוצרים, את תפקיד המספר האחר.

גליה עוז. "עדיין מתכתבת עם הפחד"

בשיחה על התוכן הממומש בספרי ילדים, סיפרו אורי אורלב (82), גליה עוז (49) ושירה גפן (42) על ניסיונם כיוצרים להתמודד עם הפחד שמופיע בילדות כמנוע מפעיל לדמיון, ולהנכיח אותו בסיפור משלהם, בלי להסתיר מהקוראים הצעירים את הכאב, התסכול והחברים הלא נעימים האחרים.

הרפתקאות מחוץ לבית הילדים

"אני מומחית בפחד", מעידה על עצמה הסופרת גליה עוז, מחברת סדרת ספרי הילדים "שקשוקה". "כשגדלתי בקיבוץ חולדה בשנות ה-70, ישנתי ככל הילדים בבית הילדים, ולמעשה גדלנו כחצי יתומים. בלילה נהגנו לקום ולרוץ מתוך הבית אל חצרות הקיבוץ, לבושים בפיג'מה ומחפשים הרפתקאות. לעתים היינו מתאספים בחדר שינה אחד, ואני הייתי מספרת לאחרים סיפור מפחיד ומבעית שהמצאתי במקום.

"מובן שהסיפור היה חייב להיות מפחיד מאוד, עם נבל שמאיים להרוס את העולם עד חצות, ואם איש לא ימנע ממנו לעשות זאת - רוח מבית הקברות של הקיבוץ תצא החוצה, תיגע בעורפנו עם קצות אצבעותיה, ותשמיד את כולנו. כמספרת, הייתי חייבת להפחיד את החברים שלי, כי בלי להפחיד אותם הם פשוט לא היו נשארים להקשיב.

"עד לרגע האחרון של הסיפור, אני זוכרת שאני בעצמי לא ידעתי מה יהיה סופו, ובעצמי פחדתי איך העולם עתיד להינצל בדמיון שלי. כשהתבגרתי וילדתי ילדים, סיפרתי להם סיפורים כאלו מהראש, עד שהפכתי לסופרת ילדים והסיפורים הועברו אל הכתב. אבל חלק ממני עדיין מתכתב עם הפחד הזה, ולא סיים לפחד מסוף הסיפור. חלק ממני עדיין נמצא שם, בבית הילדים".

האחים גרים ואני

היוצרת שירה גפן (מחברת ספרי הילדים "פעם הים היה מרק" ו"על עלה ועל אלונה") שגדלה על סיפורי האחים גרים שלהם יסודות אפלים, מפחידים ופנטסטיים, טוענת כי הדרך הטובה ביותר להתמודד עם פחד בסיפור, זה פשוט לשים אותו על השולחן ולקרוא לו בשם.

שירה גפן. "ילדים צריכים להרגיש את הפחד במלוא עוצמתו"(צילום: שחר טל)

"ילדים בעיני הם אנשים קיצוניים ואקצנטרים. הם זקוקים להרגיש את הפחד והכאב בחיים שלהם במלואם. הורים נמנעים בדרך כלל מלספר לילדים סיפורים מפחידים או עצובים, סיפורים שיש בהם צרות גדולות, כי הם מנסים לגונן עליהם. אבל בעצם לדבר על חוויה של פחד בסיפור, זו הדרך הכי טובה להתמודד איתו ולהתגבר עליו. אם הילד מרגיש את הפחד במלוא עוצמתו, הוא בד בבד מרגיש את הביטחון במלוא עוצמתו".

הכוח הכי חזק של סיפורי ילדים, העירה עוז, הוא חוש ההומור שבהם. "זה נכון לגבי החיים, כמו שזה נכון לגבי הספרים. אפשר להציג בסיפור חולשות גדולות ודברים לא פתורים, כי אם זה מצחיק - מותר לזה גם להיות עצוב. אם דמות בעלילה של ספר ילדים מסוגלת לצחוק על עצמה, זה אפילו עוד יותר טוב בעיני. כשאני פוגשת את הקוראים הצעירים שלי ומספרת להם על סיפורים מפחידים מהילדות שלי, הם תמיד שואלים מדוע אני לא כותבת את החלקים המפחידים ומדגישה אותם בסיפורים שלי יותר. הרבה פעמים ילדים תופסים את חווית הפחד כחוויה לא רעה בכלל".

חיית החושך והפחד

"כולנו הרי אנשים מפחדים", טוען הסופר אורי אורלב, "אחוז מסוים מהאנשים נולדים עם כישרון אמנותי ייחודי. כשיש לך הכישרון לכתוב, אז אתה מתעל אותו כדי להתמודד עם הפחדים שיש לך בחיים. אני מניח שאנשים שאין להם כישרון כזה או אחר, מוצאים דרכים אחרות להתמודד עם הפחד והקושי.

"הספר הראשון שכתבתי לילדים, 'חיית החושך', עוסק במובהק בנושא הפחד. זה היה לפני עידן הטלוויזיה, והסיפור סופר בהמשכים באמצעות תוכנית רדיו. אני זוכר שיום אחד נסעתי באוטובוס, ובאחד הספסלים ישבה ילדה קטנה עם ההורים שלה. על האוטובוס עלה כלב שחור וגדול, והילדה אמרה להורים, 'אתם מפחדים מהכלב? אל תפחדו, אני שומרת עליכם'. הדיבור הזה היווה את הבסיס ל'חיית החושך'. על הפחד שתוקף את הילדים במקומות לא צפויים, ועל הדרך שלהם לנסח אותו ולהכניס אותו לתבנית מסוימת.

"אין צורך להסביר כי הילדות שלי, בזמן מלחמת העולם השנייה בגטו ורשה, היתה ילדות מאוד מפחידה. אבל העניין המוזר הוא שכילד, לא פחדתי מהחיילים הגרמנים. כשהלכתי ברחובות ריקים שלא נשאר בהם דבר פרט לריק והרס, פחדתי דווקא מרעשים מוזרים, מאיזו ישות בלתי צפויה שתצא ותעלה פתאום בין חריצי המדרכה, כמו בסרטים. לפי ההיגיון חשבתי שבטח כל הסיטואציה הזאת לא תיגמר כל כך טוב, אבל בלב, לצד הפחד, היתה גם המילה 'אולי'. אולי יש סיכוי. אולי אנצל מהמלחמה. האולי הזה מלווה תמיד את המילה פחד, כי פחד בספרי ילדים, הוא אף פעם אינו מושג חד-משמעי".