על בגדים, בגידות ובחירה הרת אסון
יוסף היה הבן הנבחר, ובנימין הפך לאח הנבחר. כמה צרות היו יכולות להימנע מיעקב, יוסף והעם היהודי כולו, לו רעיון "הנבחרות" היה מקבל מעט פחות משקל בהיסטוריה של העם - ובהווה שלו
כלוא בדפוסי ילדות
לאחר שיוסף ערך לאחיו טיול בשבעת מדורי הגיהינום של ההתנכרות, הוא פרץ בבכי, התגלה בפניהם, ושלח אותם מצוידים במזון ובמתנות לבשר ליעקב את בשורת התחייה, ולהביאו למצרים. אחת המתנות שנתן יוסף לאחיו מעוררת מחשבות בדבר לפיתתם המכאיבה של דפוסים משפחתיים (בראשית מ"ה, כ"ב): "לְכֻלָּם נָתַן לָאִישׁ חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת וּלְבִנְיָמִן נָתַן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְחָמֵשׁ חֲלִפֹת שְׂמָלֹת."
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
יוסף הושלך לבור והורד למצרים בגלל האהבה העודפת שהפגין כלפיו יעקב: "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים", ועל כן, המעשה הראשון שעושים האחים התוקפים את יוסף הוא להסיר ממנו את סמל האהבה היתירה: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו".
יוסף שהופשט מכותנתו מעניק לאחיו כמנחת זיכרון דווקא חליפות שמלות. יוסף שסבל מאפליית כתונת הפסים, שב ומפלה את אחד האחים, ומעניק לבנימין מנה אחת אפיים: חמש חליפות שמלות.
"אפשר דבר נצטער בו אותו צדיק יכשל בו"?!
"לכולם נתן לאיש חלפות שמלת ולבנימן נתן... חמש חליפות", אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק ייכשל בו?!
שאמר... רב: בשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף משאר אחיו - נתגלגל הדבר, וירדו אבותינו למצרים. אמר רבי בנימין בר יפת: רֶמז רַמז לו, שעתיד בן לצאת ממנו שיצא מלפני המלך בחמישה לבושי מלכות, שנאמר 'ומרדכי יצא... בלבוש מלכות תכלת וגו'" (בבלי מגילה, טז עמוד א-ב).
המדרש נפתח בחשבון נוקב עם יעקב המואשם באחריות לגלות מצרים. לא ברית בין הבתרים, לא חשבון עולמי ארוך שנים, הבחירה של יעקב להעניק פקעות צמר עודפות ליוסף, אחראית לגלות. ויוסף, שסבל כל כך מאפליית פקעות הצמר, חוזר על אותה הטעות.
קל לעמוד מהצד ולשפוט את יוסף, ומדהים לגלות את עצמנו שבים בדרכים נפתלות ובחוסר מודעות אל בורות המים הריקים של דפוסי ילדותנו.
האם אפליה יכולה להביא ברכה לעולם?
הדרשן אינו מסתפק בחיפוש האשם בירידה למצרים, ומנצל את ההזדמנות לדבר על כוחה המפתה של הגלות. הוא פותח ביוסף ומסיים בבן דמותו – מרדכי היהודי. עבור יוסף ומרדכי, הבגד הוא סמל ההצלחה. אבל בגד הוא גם סמל הבגידה ואחיזת העיניים. יוסף ומרדכי הולבשו בבגדי פאר סמל לכך שהמלכים חפצים בייקרם (בראשית מ"א, מ"ב): "וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי־שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל־צַוָּארוֹ" (אסתר ח', ט"ו): "וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן".
לשמחה מה זאת עושה?
במסכת מגילה (י"ב, א') ממנה הבאנו גם את המדרש הקודם, מתבונן התלמוד במבט בוחן בסעודת אחשוורוש, ומעז לטעון שהתקרבותם של היהודים למלכות יהודי פרס ומדי כמעט הביאה לחורבנם: "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי: מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל (בני ישראל) שבאותו הדור כליה? אמר להם: אמרו אתם. אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע".
הבגדים בוגדים בשלישית בבני רחל, ומרדכי, צאצא של בנימין, מתבלבל פעמיים - הוא גם נטמע בין הגויים, וגם מתנשא עליהם.
מעטים נגד רבים – רעיון הרה אסון
במאמר שהתפרסם בשנת 1961 בעיתון Information Juive עוסק עמנואל לוינס באור ובאפלה של חג החנוכה: "גבורתו של קומץ אידיאליסטים הקוראים תיגר על מעצמה עולמית הלהיבה תמיד את הדמיון... זיכרון המאבק הזה החמיא לגאוותנו הלאומית, אך הוא גם תיקף את אמונתנו בעליונותו של החלש הבוטח בצדקתו... הזיכרון הזה לא רק ניחם במשך שנים ארוכות את היהדות הנרדפת, הוא תומך מן הסתם גם בלוחמים המופלאים של מדינת ישראל הצעירה... אך האומנם הוא כולל את עיקר המסר שלנו - הכולל הוא אותו בשלמות? שכן, החלש המשליך עצמו אל קלחת האלימות של הקרב, מסתכן בכך שיתרגל לאלימות הזאת שהיה עליו לנקוט... כלום יזנח יום אחד את דרכי הפוליטיקה והמלחמה? ולא יהא נסחף אל אותו עולם שביקש להחריב?... אפילו באלימות צודקת יש סיכונים רבים."
בדברים אלה ממשיך לוינס את חוכמתם של חז"ל שהדגישו בחג החנוכה דווקא את נס פך השמן, ולא את נרטיב ניצחון החלשים-הצודקים בקרב. לוינס וחז"ל מעודדים אותנו לבחור בחיים יהודיים ייחודיים אך נטולי תפיסת עליונות. לחפש את הקיום הצנוע, החומק ממגע מפוקפק עם החוץ. קיום המסתפק בשולי החיים ו"האירועים הגדולים" של ההיסטוריה אנושית. אור גנוז סתום ונעלם, מאפשר הרהור צנוע והבשלה.
ובפרשת השבוע הישראלית, - The Chosen א'
בשני מאמרים שפרסם כאן השבוע הרב שמואל שפירא, מרבני "צהר" ורב היישוב כוכב יאיר, הוא הציג עשר
שאלות שלצדן תשובות רבניות ש"כל יהודי חייב לעצמו". השאלה השלישית של הרב שפירא מוקדשת לאמונה בהיותנו עם נבחר:
"אתה בחרתנו'. האמנם? ולמה?... עם ישראל נבחר בקריאה לאברהם אבינו... הליכתו של אברהם לארץ כנען, היא התחלה של עם חדש ('גוי גדול'), בעל מטרה... התגדלותו של עם אברהם, אמורה להביא ברכה לכל העולם. עם ישראל השפיע על תרבות העולם באמונה באל אחד... ואנו עדים להצטיינות המיוחדת של יהודים בתחומי המדע, המחקר, החברה והאמנות... מי שרוצה באמת וברצינות להצטרף לעם ישראל – יכול להצטרף, וליהנות מכל הזכויות והחובות שלו."
את החליפה העודפת והמכבידה שמעניק יעקב ליוסף הוא מוריש לבנימין, ובנימין למרדכי, ואנו מבקשות להתבונן עליה בשנית, להתבונן באמונה שחייב להיות בעולם ילד נבחר, והילד הזה הוא כמובן – אני.
המדרש בוחר להאשים את יעקב באשמה הכבדה של גלות מצרים, הוא תמה על בחירתו של יוסף להמשיך את מורשת ה"נבחר", וקל לראות שגם העברת הלפיד לידיו של מרדכי, לא מביאה שקט לקיום היהודי.
למרות המרכזיות שמעניק הרב שפירא לאמונה בבחירה, אמונה זו לא מופיעה בעשר הדיברות, היא לא חלק ממצוות התורה, והיא לא נמנית בין י"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם. מבחינה דתית זו אמונה שולית שמחירה רב. רעיון הבחירה צובר לצערנו תאוצה בשנים האחרונות, ונשזר באופן מסוכן באמונה בקדושת הארץ ובזכותנו עליה. הוא מערער את יסודותיה של "האחריות האישית", ואת האמונה שכל בני האדם נבראו בצלם אלוהים.
המחשבה שאלוהים העניק לעם היהודי מתנה עודפת על העמים האחרים שאינה קשורה במאמץ, ביכולות ובהישגים אישיים, היא לא רק מיותרת, היא גם מסוכנת. היא מעודדת עצלות והתנשאות, והיא משבשת את שיקול הדעת של מי שתופסים את עצמם כ"בני העם הנבחר".
שונא מתנות יחיה
בואו נחליט שאין לנו עוד צורך במתנת "העם הנבחר". מותר ואף כדאי היה ליוסף להחזיר ליעקב את כתונת הפסים, מותר וכדאי לנו להגיד לאלוהים ולעצמנו, שמבחינתנו שאלת "העם הנבחר" מפסיקה להיות רלוונטית. בין אם ניתנה לנו מתנה זו ובין אם לאו – אנחנו מוותרים עליה, ורק "מעשינו יקרבונו וירחיקונו".
ובפרשת השבוע הישראלית - The Chosen ב'
השבוע התפרסמו דבריו של הרב בקשי-דורון ולפיהם ידע על מעשיו של הרב מצגר (החשוד בעבירות שוחד)
עוד לפני שזה נבחר למשרת הרב הראשי: "ידענו את זה לפני שהוא נבחר, ואני הכרזתי שחס ושלום יהיה חילול השם, משום שאני ידעתי את המציאות. לצערי הרב, בכל אופן בחרו אותו".
ואנחנו שואלות האם לפנינו תופעת "העם הנבחר" במהדורתה המצומצמת? הרב בקשי-דורון (החשוד בעצמו בפרשת שוחד אחרת) חשש מפני "חילול השם", ובמילים אחרות: הוא חשש מפני מעמדם של הדתיים, ועל כן של הדת, בעיניי החילונים.
המהדורה המצומצמת, הישראלית-מודרנית של אמונת "העם הנבחר", היא התפיסה העצמית של חלק מהציבור החרדי את מעמדו בתוך החברה הישראלית. אם הרב בקשי-דורון ידע על מעשיו של הרב מצגר, מדוע הוא לא דיווח עליהם למשטרה? כיוון שנראה כי תפיסת ה"נבחרוּת", שהיפוכה זכה לכינוי היהיר לא פחות "חילול ה'', חזקה אצלו מסוגיות של אחריות ציבורית ומוסר. כנראה שכדאי לנו לוותר על הנחות הסלב בחנות החליפות של אלוהים.
ובבית המדרש של הטוקבקים
שלמה, רמת-גן (טוקבק 91) כתב בשם "המתפללים ברמת גן הנקראים דתיים", וטען שהם מסכימים עם הרב יעקב אריאל,
ודבר תורה בתוך התפילה צריך להיאמר רק על ידי גבר, ואילו דברי תורה לאחר התפילה יכולים להיאמר על ידי אישה. שלמה כועס עלי ועל מגיבים לטור, וטוען ש"כל הדעות והתגובות הלא מסורתיות ושלא כדעת תורה נאמרו פה מאנשים 'חילונים' שלא באים לבתי הכנסיות".
אז, שלמה, כמה דברים: ראשית, אני דתייה. דתייה רפורמית ולגמרי דתייה. יתר על כן, המהפכה הדתית רדיקלית ביותר מתרחשת בימים אלה דווקא בקהילות האורתודוכסיות, שבמספר לא מבוטל שלהן נשים כבר מתפקדות כשליחות ציבור וקוראות בתורה, ובוודאי שכדרשניות.
שנית, הרב אריאל הוא לא אדם פרטי. הוא מקבל משכורת מהמדינה, והוא היה נשיא ארגון רבני צהר. אני מצפה מרבני צהר שיתנערו מהפסיקה הזו שלו, ובינתיים אני, הציבור, מתנערת. ודבר אחרון, אני לא כופה על איש דבר, אני מביעה את דעתי ואני נאבקת על דבר שיקר לי כל כך - על צביונן של הדת והתרבות שלי.
שבת שלום!
לפנייה לכתב/ת 
