"קומיקס הוא סוג של התמכרות"

"בקומיקס יש את החופש לחלום בלי גבולות", מספר המוזיקאי ויוצר הקומיקס נמרוד רשף. "כשברווז יכול לדבר, ואדם יכול לעוף לכוכבים – אתה פשוט מתאהב בז'אנר. איך שאני רואה את זה, קומיקס ניתן לאהוב בכמה רמות: אתה יכול להתאהב בדמויות, אבל גם להתאהב בסיפור עצמו. ככה לפחות זה התחיל אצלי".

נמרוד רשף ואשתו עדי יוצרים יחד קומיקס משנות ה-90 ועד היום. בני הזוג כרכו את חייהם זה סביב זה כבר לפני שני עשורים, והפכו גם את הקומיקס לחלק מהחיים ומהזוגיות שלהם, עד לכדי מפעל חיים שלם. כעת ביריד הספרים במכסיקו (ה-FIL) שבתוכו מתקיים כנס המאיירים והקומיקאים "הפילוסטרה", הם מעבירים סדנאות לאמנים ולמאיירים, וגם נפגשים עם יוצרים מקומיים במסגרת עבודתו של רשף כדובר אגודת הקריקטוריסטים הישראליים.

"בשנות ה-70 כשגדלנו, קומיקס לא היה ז'אנר מאוד מקובל בישראל", מספר רשף. "סיפורים על גיבורים בטייץ שמצילים את העולם לא היו במרכז השיח האמנותי. אבל קומיקס הוא סוג של התמכרות".

"אף אחד לא באמת יכול ללמד אותך ליצור קומיקס". מתוך "עוזי"

"כשהייתי בן עשר התחלתי לצייר קומיקס לבד, ופשוט עם עיפרון ביד ודף חלק לימדתי את עצמי לאייר. בארץ היה את 'אסטריקס' ועוד מעט חוברות בודדות, וכל מי שאוהב וצייר קומיקס בתקופה הזאת, התחיל את הלמידה שלו מהם. גם בהמשך, שלמדתי את התחום בצורה יותר מקצועית, הבנתי שאף אחד לא באמת יכול ללמד אותך ליצור קומיקס. אפילו לא גדולי הציירים. בסופו של דבר, זה אתה מול הדף הריק, ואו שזה עובד או שזה לא".

ומה קורה כשזה עובד?

"כשאתה מתחיל ליצור קומיקס בעצמך, אתה מגלה את הכלים שלו, שהם היכולת לספר סיפור באמצעות ציר זמן של תמונות. יש קשר בין הטקסט לאימאג', וברוב המקרים הוא לא סימביוטי, אלא מגרש משחקים שבו ניתן לעשות המון דברים. היכולת של סופר וצייר קומיקס היא כמו של במאי סרטים עתיר תקציב, שלו נדרש רק עיפרון, נייר וזמן - כדי ליצור".

מתוך "אדי בלאגן"

זוגיות בין המשבצות

את קריירת הקומיקס המשותפת של השניים, שמתקיימת במקביל לקריירה המוזיקלית של נמרוד, סולן "שב"ק ס'", התחיל הוא עצמו לבד – אבל תוך כדי בריאת הפרויקט הראשון שלו בתחום, סדרת הקומיקס "אדי בלאגן" לילדים, הוא כבר הפך למשותף לו ולעדי, ומאז הם יוצרים יחד.

איך נולדה הדמות של אדי?

נמרוד: "כתבתי על הילד שרציתי להיות, שהוא בעצם סוג של הילד שהייתי. יש לו חבורה מצחיקה והוא עושה כל מיני מעשי שובבות בכיתה. הרעיון הוא שאדי יוזם כל מיני פעילויות אנטי-ממסדיות וחתרניות. הוא לא ילד רע, אבל אולי כמוני וכמו עדי בחיים, הוא מוכן לשלם את המחיר בעבור בדיחה טובה. הוא מתרגש מרקדנית בטן חושנית ומושכת – הרי חושניות לא פוסחת על ילדים צעירים, הוא עובד על המורה, הוא מציף את החדר של המנהל והוא שובר גביע עתיק בבית הנשיא שניתן לו על ידי מלך קונגו.

"לצד השובבות, הוא גם מתעסק בקנאה בין ילדים ובפופולריות שלו, שאלו נושאים שמעסיקים ילדים בגיל שלו. בקומיקס הזה כל עמוד הוא פרק שמספר סיפור".

"אדי הוא הילד שרציתי להיות"

אחרי ש"אדי בלאגן" (שנועד לילדים בגילאי 14-8) ראה אור ב-2005 וזכה להצלחה, נולדה הסדרה השנייה של השניים בת שבע חוברות, "עוזי – אגדה אורבנית", שעוסקת בחייל ישראלי מיחידה מובחרת שמוצא את עצמו נלחם בטרוריסטים הרעים למען חפי הפשע הטובים. אבל בקומיקס כמו בחיים, כל מיני דברים קורים לו בדרך, במסגרת חייו המורכבים, והגבולות מתחילים להיחצות.

איך אתם מחלקים ביניכם את תהליך העבודה?

נמרוד: "בגדול אני מצייר ועדי מטפלת בצביעה, אבל בעצם כל העבודה שלנו היא משותפת מהרגע הראשון. תוך כדי החיים בבית ובעבודה על עוד אלף עניינים אחרים, עדי מעורבת ביצירה של הדמות, בנרטיב של הסיפור ובתצורה שלו. כשאני מתחיל לצייר היא מיד פוסלת או מציעה לי רעיונות תוך כדי העבודה: בוא נמציא לדמות שם אחר, או שים לב שהיד שלו ארוכה מדי כאן וכאן.

"בקומיקס עדיף לשתף אנשים בשלבים הראשוניים של העבודה, כי אחרי זה מאוד קשה לחזור אחורה ולתקן, וזה משהו שמאוד נוח לי איתו. אנחנו מראים את העבודות שלנו לקולגות, לחברים ולאבא שלי (השחקן פולי רשף) שגם היה מעורב בחלק מהפרויקטים שלנו. הרעיונות עצמם יכולים להגיע מכל מקום ובכל זמן. הדמות של עוזי, לדוגמא, נולדה על מפית באיזה בר. אני כל הזמן משרבט ומצייר בכל מקום".

עדי: "הדמויות שלנו הולכות איתנו שנים. לוקח לנו זמן להבין אותן, ללמוד אותן, ולנהל איתן מערכת יחסים, ממש כמו שמנהלים עם חברים קרובים. תוך כדי הפעולה הזאת, אנחנו גם לומדים את הסיפור של הדמויות ומחברים אותו".

"עוזי - אגדה אורבאנית". דמות שנולדה על מפית בבר

נמרוד: "אחרי שיש את הדמות אנחנו מחברים את ראשי הפרקים של העלילה ויוצרים באופן ידני 'סטורי-בורד' מפורט של העלילה. אחרי זה אנחנו מציירים ומאיירים אותה ביד, ואז הכל עובר למחשב. כדי להגיע לתוצאה הסופית אנחנו עוברים דרך טיוטות ושכבות רבות, ועבודה על כל חוברת יכולה לקחת גם שנה ויותר. זה המון עבודה טכנית וניסיונות חוזרים ונשנים כדי למצוא איך לספר את הסיפור בצורה הטובה ביותר: האם הדמות צריכה לשלב ידיים ולהיראות נינוחה בסצנה? האם היא צריכה להתמקד באובייקט מסוים? איך יוצרים את העוגן שבין הטקסט לאיור? סופר קומיקס הוא בעצם במאי קומיקס, כי כל 'ספרד' (כפולה של שני עמודים בחוברת) הוא בעצם סצנה, עוד פעימה בסיפור".

הלם קרב

בעלילת "עוזי – אגדה אורבנית" החייל בדימוס מוצא את עצמו לוקח את העבר הצבאי המפואר שלו כלוחם צמרת גם לחייו האזרחיים. הוא נקלע לסצנות קיצוניות בחייו ("כי בקומיקס הכל תמיד אקסטרים", מוסיפה עדי) והופך להיות רוצח, שכיר חרב.

לגיבורים אין כוחות מיוחדים. "אולי אנחנו עם ציני מדי בשביל להאמין שמישהו יכול לעוף"

"עוזי מייצג את הסיפור הישראלי, התל-אביבי, של חייל משוחרר. הוא גבר של מעט מילים, מעין קלינט איסטווד מקומי שכל מילה שלו היא כדור עוצמתי", אומר נמרוד, "הוא נולד גם בהשראת הקומיקסים של פרנק מילק ואד ברובייקר, שיש להם סגנון שמהווה עבורנו השראה גדולה. הם שניהם מספרים סיפור של נשק חם והצלחת קורבנות. מה שיש בעוזי הוא גם צד של אדם רגיל לחלוטין. אמנם הוא מתחמק מכדורים וקופץ מבניינים כמו בסרטי אקשן, אבל הוא לא גיבור על עם כוחות מיוחדים".

"בארץ יש הרבה סיפורים בהם אנשים, כמו נהג מונית מאוד עירני, נניח, מצילים מדי פעם את הציבור מאיזה אסון גדול, ותמיד נצבט לי הלב שלא מספרים את הסיפור שלהם. אחרי שנים של ניסיון ממפגש עם קוראי קומיקס בפסטיבלי קומיקס בארץ ובעולם, גילינו שהקהל הישראלי שנאמן לקומיקס המקומי, אוהב את הגיבורים שלו בלי גלימות שנראות לו מטופשות. הגיבורים חייבים להיות מאוד בלתי אמצעיים כדי שהקוראים יתחברו אליהם באמת. אולי אנחנו עם ציני מדי כדי להאמין שמישהו יכול לעוף באוויר בסיפור מצויר".

מה מעורר בכם השראה לקומיקס חדש?

נמרוד: "קשה לבחור את האהבות שלנו בפינצטה. אנחנו צורכים באופן יום יומי סרטים, ספרים, רומנים גרפיים, תיאטרון ואמנות באופן כללי. אנחנו רואים לפחות סרט אחד ביום, כל יום, כי הקשר בין הקומיקס שלנו, בייחוד 'עוזי', לקולנוע, הוא חזק מאוד. יש לנו בבית שלוש ספריות ומחסן ובהם כעשרת אלפים חוברות קומיקס, ועוד כמה אלפים טובים של איורים וחוברות.

"אני לא רק אספן של חוברות קומיקס, אלא ממש קורא וצורך את הכל. קומיקס אצלי הוא עניין קיומי, וההשראה מגיעה ממחזה של סמואל בקט, דרך הגשש החיוור ועד לניל גיימן וסנופי. בעבר למדתי דרמה, איור וקולנוע, ועדי למדה עיצוב. הדברים האלו עוזרים מאוד, אבל אנחנו חיים בתוך יצירה מתמשכת 24/7".

לנקות את הקומיקס

עוד פרויקט משותף של השניים הוא ספר הילדים "ממי" שנולד בעקבות תוכנית שהגיש רשף בערוץ הראשון בשנות ה-90. זהו ספר עם שירים מנוקדים לגיל הרך, שבו האיורים נאיביים וחיוביים יותר, ומתאימים לקהל הצעיר. "הדמויות בספר 'נקיות' כמו דמויות אחרות מאוירות לילדים, בסגנון של סנופי. בארץ יש שפע של חגים, תכנים ונושאים שניתן לטפל בהם בספר ילדים, ובספרי קומיקס בכלל. יש עבודות נהדרות של פרנק צ'ו או פוגו (Pogo) שאנחנו מתכתבים איתם ב'ממי', שהחלו את הסגנון איור הזה, של סטריפים קצרים ומצחיקים לילדים".

דמויות נקיות נוסח סנופי. העטיפה של "ממי"

נמרוד, כמוזיקאי שהוא גם קומיקסאי, איך אתה תופס את הקשר בין שני הז'אנרים?

"הבסיס של שני התחומים הוא הריתמיקה. גם כשאני רוצה ליצור בית בשיר ראפ, יש לי תבנית מקובלת של 16 תיבות. הרעיון הוא איך להפוך לייחודי וליצור עניין בתוך התבנית הזאת, וככה זה גם בקומיקס. בשני התחומים צריך כל הזמן להמציא את עצמך, ולא לייצר את החרוז או את האיור והעלילה הצפויים. צריך לסנן את המילים דרך מסננת מאוד דקה כדי לזקק את מה שאתה רוצה להגיד. מניסיוני, ככל שמשקיעים בזה יותר זמן, ככה התוצאה תהיה יותר טובה. בגדול, אין באמת מאסטר-פיס בתחומים האלו שאפשר לייצר בשתי דקות".