"לגעת בכוכבים": האילמים ממשיכים לשתוק

"את מחכה למשהו, מצפה למשהו אבל ברוב המקרים זה לא קורה... אנחנו הניצבים מאחורי העץ" – כך אומרת סטטיסטית ותיקה בתחילת "לגעת בכוכבים", סרט דוקו ששודר אתמול (שבת) ב-HOT בידור ישראלי על ניצבים בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה. ואף על פי כן הם ממשיכים להתייצב לכל קריאה של מלהק, עוברים חזרות מתישות, מחכים בשקט ובסבלות לטייק הבא, אולי לשבריר רגע של תהילה שככל הנראה כבר לא תבוא – למה?

ביקורות טלוויזיה נוספות:

"המערכת": מיקי חיימוביץ' רדודה מתמיד

"להיות איתה": ממתק עם טעם לוואי קל

"סגורות": טרגדיה בלונדינית שווה יותר

"לגעת בכוכבים". נגיעה קטנה בסלב

"אנחנו התבלין של הצילומים", משכנע אחד את עצמו, ואחר כך מודה שבין אם זה נכון או לא, הגישה הזאת גורמת לו להרגיש טוב יותר.

"אנחנו חייבים להחיות ברקע", אומרת אחרת, כדי ליצור תחושה שניצבים הם אמנם חיוניים לסרט. זיקה לקולנוע, חוויה של יציאה מן השגרה על דרך של יום צילום, אבל בעיקר והרצון העז להיות ביטים, אלה המניעים המובילים: ביטים הם מי שהורמו מעם הניצבים והפכו להיות בעלי תפקידים זערערים אך מדברים. ניצב ניכר באילמותו הטוטאלית. הביט יכול, אם הוא באמת משוכנע בכך, לחשוב שהוא שחקן. והרי אין תפקידים קטנים, יש רק שחקנים גרועים.

בצילומים של "בובה של מדינה"

עוד ותיק אחד מספר שרק באחד מתוך עשרה אודישנים יש לו סיכוי לעבור, אבל את הכשלונות הוא מיד "מוחק מתוך הממורי של השכל", וממשיך לדבר הבא. האודישנים נתפסים כמובן כמחסום מפני אותו דבר עלום שעדיין לא התבררה משיכתו עד תום, חוץ מהצורך של אנשים בניראות, ולו להרף עין.

חדוותו של הניצב-הגמלאי שמצא תחביב חדש מובילה אותו למחשבה ש"הצליח מאוד" באודישן וגם בתפקיד, מקצועיותה של הניצבת שלוהקה לתפקיד מוכרת ג'חנון באפיזודה של "נשואים פלוס", ששלחה את בעלה הביתה להביא ג'חנון אותנטי – אלה הם רק תירוצים לכמיהה האמיתית: נגיעה קטנה בסלב.

בצילומים של "טירונות"

ומה יש בו בסלב הזה ששווה נגיעה? ששווה טרחה של יום צילומים בן 14-12 שעות, התמדה של 700-600 הפקות, תחזוקה של אובססיה?

משה איבגי מדבר על "הקריירה המקבילה" של הניצבים שהוא זוכר מהמון הפקות – אבל לא נדרש להסביר בסרט את סוד קסמו-שלו בעיני הקבועים. למעשה, איש בסרט הזה אינו מסביר את התשוקה לגעת בסלב, למרות שזו העילה לעשיית הסרט כמו גם לשמו.

ועד הסוף לא נדע גם איך זה מתקשר לעונג המשונה של "הנה אני!", שניצבים חשים כשהם מתבוננים לראשונה או בפעם האלף ברגע החולף בו המצלמה נחה על דמותם. כאילו אין לאדם בן המאה העשרים ואחת קיום ללא תיעודי מצולם, מי בסלפי מקרי ומי ב-10 טונות של ציוד קולנועי. מי יודע, אולי אין לו.

וכך זה נמשך: אנקדוטות בלי תובנה, לופ שחוזר על עצמו כמה וכמה פעמים שבו מתראיינים ניצבים ומספרים על השלמת הכנסה ואבק כוכבים, ימים מתישים והזיהוי הנכסף – "ראינו אותך בטלוויזיה", תאוות משחק וסבלנות אין קץ ואפילו התפכחות שאינה מפסיקה את האובססיה. לא תבינו אותה גם בסוף הסרט. כל שהוא עושה הוא להכריז על קיומה, במקום לברר אותה, במקום לגרד קצת מתחת לראשים המדברים ולמצוא שהאובססיה הזאת דומה מאוד לרצון לנגוע במלך, כהן גדול או מצביא, והיא מונעת מאמונה עתיקה שעצם המגע והקרבה ירעיפו על המתקרב את התכונות בהן ניחן מושא ההערצה. יכול להיות שדיון כזה גדול מדי על ערוץ הבידור. חבל.