ריצה לא קלה
היא עברה מסע תלאות כדי לברוח עם משפחתה מאריתריאה וקיבלה מעמד של פליטה. עכשיו רוצה רחל גבריצדוק בת ה־15 להיות הדבר הבא באתלטיקה הישראלית, אם רק ייתנו לה
רחל גבריצדוק, רק בת 15, לא תשכח את הבריחה מאריתריאה. למרות שהיא מנסה להתנתק מהימים והשבועות האלה לפני שלוש שנים, כמו גם ממציאות חייה, כבת למשפחת פליטים.
עוד ב-ynet ספורט:
- אימון בכורה לרוני לוי בבית"ר: "צריך שיפור משמעותי"
- קובי בראיינט חזר למגרשים אחרי 7 חודשים
- צפו בשער המרהיב שמנע מארסנל לברוח לליגה / תקצירי הפרמייר-ליג
בזיכרונה נצרבו השעות שבהן נשאה בידיה את אחותה בת החמש, בזמן שמשפחתה חיפשה את הדרך להתחמק משומרי הגבול האריתריאים. כך גם הלילה הארוך שבו הלכו ברגל לסודן, התשלום לבדואים שהסיעו את המשפחה בסיני במשך שלושה שבועות והימים הארוכים במתקן הכליאה ליד באר־שבע ("חמש משפחות בחדר אחד"), עד שהגיעו לדרום תל־אביב.
לפי החיוך על פניה, האתלטית הצעירה אינה שונה מכל תל־אביבית שנולדה וגדלה כאן. מנסה לאחוז בחיים הטובים ככל האפשר. "רק דבר אחד ממש מפריע לי, ואני אומרת את זה בלי שום רצון להתחנן: לא הגיע הזמן שיקראו לי לעלות לפודיום אחרי ניצחון? הרי מהו הספורט אם לא לתת למנצח את הכבוד המגיע לו? גם אם אני ממשפחת פליטים, לא מגיע לי יחס כזה".
לפני שבועות אחדים נתקלה שוב בתופעה. היא השתתפה באליפות הנוער במרוצי כביש בחולון וסיימה ראשונה, אבל אדווה כהן, שהגיעה שלוש שניות אחריה, הוכתרה כאלופה. את הטקס ראתה בעיניים כלות. בלעדיה. אפילו גביע כלשהו לא מצאו לנכון להעניק לה.
תשע נפשות בדירה
אם ניתן ללוח התוצאות לדבר, נבין שיש כאן פוטנציאל רציני. לפי הערכות, גבריצדוק היא האתלטית המוכשרת בארץ בין בני הנוער בישראל, וכבר יש לה רזומה מרשים. לפני שבועיים ניצחה בפעם השנייה ברציפות באליפות ישראל עד גיל 19 במרוצי כביש. בגיל כל כך צעיר, בלי אימונים רציניים, היא כבר מספר 1 בארץ. גם באליפות ישראל לבוגרות היא הרשימה: שישית ב־1,500 מ' עם 4:52 דקות, תוצאה יוצאת מהכלל לקבוצת הגיל שלה, ו־2:22 דקות ב־800 מ'.
מאמנה יובל כרמי ורכז הפעילות רותם גינוסר במועדון "אתלטי הסמטה דרום ת"א" טוענים שהספורט הישראלי, והאתלטיקה בפרט, יכולים להרוויח כאן בגדול. "למה ליהודים שבאים לכאן לשבועיים ולא נשארים מגיע יחס יותר טוב מאחת שמתגוררת ולומדת כאן, דוברת עברית, והכישורים שלה ברמה בינלאומית?", תוהה כרמי. הוא בטוח שיש לה סיכוי מצוין להשיג את המינימום לאולימפיאדת הקדטים השנה, אבל מי ייתן לה את הכרטיס כאשר אביה צריך לאשרר את הישארותו בארץ כל שלושה חודשים.
משפחת גבריצדוק נמלטה מאריתריאה על רקע דתי וקיבלה מעמד של פליטים בישראל. המשטר העריץ שם מכיר רק בארבע דתות, והפרוטסטנטים – וביניהם משפחתה של רחל – אינם נמנים עליהן. כל מי שמשתייך לפלג דתי אחר צפוי לרדיפות, למאסרים ואפילו למוות. "היה מסוכן להישאר שם", היא מספרת. "קרובי המשפחה שלנו שנשארו מאחור נאלצו לשלם קנסות על כך שברחנו, אבל לא הייתה לנו ברירה כדי לשרוד".
היא מתגוררת עם משפחתה בת תשע הנפשות בדרום ת"א, תלמידה מצטיינת בבית הספר ביאליק־רוגוזין. בני המשפחה מתקשים להגיע לראות אותה בפעולה "כי הם עובדים כל הזמן" (אביה פועל ניקיון בבית מלון, אמה מנקה בתים). כרמי טוען שכבר ב־2014, עם הגברת קצב האימונים, היא תוכל לרוץ 1,500 מ' בסביבות 4:35 דקות ותוכל לנצח באליפות ישראל לבוגרות.
"אפילו כסף להסעות אין לנו"
גבריצדוק מתאמנת ב"אתלטי הסמטה דרום ת"א". שם יוצא דופן למועדון יוצא דופן. הוא נקרא על שם סמטה שבה מתגוררים רוב האתלטים – בני פליטים ומהגרים. המייסדת היא שירית כשר (בתו של פרופ' אסא כשר), שנשבתה בסיפורו של מו פראח, הסומלי שהגיע לבריטניה והפך לסמל בממלכה, עם מדליות זהב באולימפיאדה ובאליפות העולם בריצות 5,000 ו־10,000 מ'. כשר החליטה להקים מסגרת לבני נוער במעמד סוציו־אקונומי נמוך, להעצים את יכולותיהם גם מחוץ לספורט (ובאמצעותו) ולטפח מנהיגות בקרבם. המועדון קיבל תרומה שהספיקה לשנת פעילות אחת. עכשיו הם מחפשים מישהו שירים את הכפפה ויאמץ את הקבוצה.
רחל, מה את יודעת על מו פראח?
"הוא הגיע מסומליה לאנגליה, והביא הרבה כבוד לאנגלים. עוד מוקדם, אבל הייתי רוצה להיות לישראל מה שפראח הוא לאנגלים".
גינוסר מספר כי חוץ מגבריצדוק יש לא מעט אתלטים צעירים ומוכשרים במועדון: "יש לנו ארבעה רצים מדארפור בעשירייה הראשונה של הריצות הארוכות לנוער, עם רמזי עבדולג'אפר שהוא הבכיר ביותר; רוזפין דואדו, חצי פיליפינית וחצי גנאית, ילידת הארץ, היא מטובות רצות המשוכות לנוער; צ'יסום דורו, שהוריה הגיעו מניגריה, היא אחת הספרינטריות המהירות".
דווקא מהמהגרים ומהפליטים יכולה האתלטיקה הישראלית להתחזק. קופץ הגובה דימה קרויטר, למשל, הגיע לכאן עם אמו כשוהה בלתי חוקי, אך נשאר וזכה במדליית זהב באליפות העולם לקדטים. "העולם הפך לכפר גלובלי, הרבה ספורטאים היגרו למדינות אחרות ונקלטו בהן. אז למה לא כאן?", אומר גינוסר. "אנחנו מביאים תגבורת משמעותית. 40 אתלטים מביאליק־רוגוזין, 30 בני העלייה האתיופית ביפו. בינתיים אנחנו חיים על תקציבי מינימום, אפילו כסף להסעות אין לנו".
לאחרונה חל שיפור. המועדון נרשם באיגוד האתלטיקה, ובשבוע שעבר אף הוחלט לאפשר לספורטאיו לעמוד על הפודיום. הכרה רשמית בתארים עדיין אין, אבל רחל כבר לא תצטרך להישאר בצד בפעם הבאה שתנצח במרוץ. היא מקווה שגם בהמשך יהיה מי שיבין את המצוקה שלה. הרי בגיל 15 היא לא אשמה באופן התגלגלות מסע חייה.
לפנייה לכתב/ת 
