קובי רפואה
החזרה של בראיינט למגרשים לא תהפוך את הלייקרס למועמדים לאליפות, אבל הליגה הייתה זקוקה להחלמה שלו. ציפי שמילוביץ תפסה אמריקה
מאז יום חמישי שעבר הציבו הערוצים המקומיים בלוס־אנג'לס וערוץ ה־NBA שקופית קטנה על המסך, שספרה לאחור את הזמן עד לשובו של קובי בראיינט לפרקט – יום ראשון, שש וחצי בערב, שעון מערב.
היריבה? בסך הכל טורונטו. המשחק? עוד משחק ליגה בדצמבר. חזרתו של קובי לא תהפוך פתאום את הלייקרס למועמדים לאליפות. כל זה לא משנה, לוס־אנג'לס ספרה לאחור. ולא רק היא. הליגה נזקקה לקאמבק הזה הרבה יותר משתיארה לעצמה, ובוודאי הרבה יותר מכפי שמישהו בליגה מוכן להודות.
בערך 20 משחקים בתוך העונה, קשה לזכור מתי ה-NBA הייתה יותר משעממת, ומתי לאלה הטוענים כי הליגה הרגילה ארוכה ומתישה מדי היה קייס יותר חזק. הנה, תראו מה קורה: במזרח יש שלוש קבוצות עם מאזן חיובי. כמעט בכל הצד הזה של הליגה רמת המשחקים מעוררת נוסטלגיה לליגת הקיץ של מליניאק משנות השמונים.
אם מוציאים מהתמונה את מיאמי – שנראית בדיוק כמו האלופה המנוסה, שיודעת שהיא רק צריכה להגיע לפלייאוף וכל יתר הדברים שקורים עכשיו לא חשובים – נשארים למעשה רק עם אינדיאנה. לפייסרס יש את המאזן הכי טוב בליגה, אבל עוד לפני שחטפו 24 הפרש באוקלהומה סיטי, לא היה ברור כמה מזה שייך לרמה של פול ג'ורג' והחברים וכמה לרמה של המזרח. אחרי הביקור אצל הת'אנדר, זה קצת יותר ברור. ובכל מקרה, אחריהם באמת שאין כלום.
ניו יורק בדיכאון קליני
גרוע לא פחות הוא המחסור באטרקציות, ומהבחינה הזו קרו לליגה שלוש תאונות קשות בשווקים החשובים ביותר שלה במזרח: הפציעה של דרק רוז גמרה את הבולס וחיסלה את השוק בשיקגו. הניקס קלעו שלשום 73 נקודות שלמות נגד הסלטיקס. ואילו ברוקלין נטס, על סגל 103 מיליון הדולרים שלהם, הם הכישלון הגדול ביותר מאז הגלאקטיקוס של מכבי ת"א. וכך נכנס גם השוק החשוב ביותר, זה של ניו־יורק רבתי, לדיכאון קליני.
המערב הוא סיפור אחר לגמרי, תחרותי ומלהיב ונראה כמו הליגה הזו מהעולם האחר שאנחנו כל כך אוהבים, אבל גם עליו מרגישים את הקמטים. גם בהשראת הדכדוך שמגיע מהמזרח, אבל בעיקר כי השחקנים הבכירים רואים מה קורה למי שמשחק עונה שלמה בהילוך רביעי – מראסל ווסטברוק דרך רוז ועד בראיינט – הוא עולה לסל ויורד עם רצועה קרועה.
הבלוז של העונה הסדירה ב-NBA בלט במיוחד ביום ראשון, בו אמריקה ישבה בבית וראתה ערימה של משחקי פוטבול אדירים בשלג. כמה מהם הסתיימו בדרמות של השניות האחרונות, וכולם השיגו טונות של רייטינג.
אהוב יותר מתמיד
לתוך הוואקום הזה, המותש מצמא לקצת התרגשות, צעד קובי בראיינט. כשהגיע לסטייפלס סנטר לבוש שחור, עונד צלב ענקי ונרגש כמו לפני משחק בגמר הפלייאוף, אפשר היה לראות על הפנים שלו את השינוי שעבר בשנים האחרונות. האיש שמשחק בליגה 48.4 אחוזים מחייו, הוא כבר לא לגמרי האגו-מניאק הבלתי נסבל שהיה עד ממש לא מזמן, גם אם בקליפ המיוחד ששיחרר לכבוד חזרתו למגרש היה טאץ' מכובד של מגלומניה.
הגיל, הפציעה, ההתבטאויות בנושאים חברתיים וההיפתחות לרשתות החברתיות הפכו אותו למישהו שהאוהדים שלו אוהבים יותר מתמיד, וגם השונאים לא לגמרי התעצבו לראות אותו חוזר לשחק אחרי 239 יום.
בסוף החודש שעבר האריך בראיינט את החוזה שלו בעוד שנתיים. הלייקרס הציעו 48 מיליון דולר ובראיינט לא אמר לא, למרות שגם הוא יודע שלמספר הזה אין שום קשר למה שהוא שווה ככדורסלן בשלב הזה. אף אחד לא ידע איזה בראיינט יחזור למגרש, אבל ללייקרס זה לא שינה. הוא מחזיר להם כל גרוש.
מספיק היה לראות כמה גופיות שלו נמכרו בראשון בסטייפלס סנטר בלבד, שלא לדבר על קו הנעליים החדש ש"נייקי" הכינו לו במיוחד לחזרה. לכל זה יש השפעה אדירה על השורה התחתונה של הלייקרס. בעוד שנתיים בראיינט יהיה 20 שנה בלייקרס, והוא ביצת זהב שכבר לא קשורה למה שהתרנגולת תעשה בשנתיים הבאות על המגרש.
אבל לקובי עצמו אכפת מאוד איך הוא ייראה בשנתיים וחצי הבאות. הוא עשה דרך ארוכה מאז אותו לילה באפריל שעבר, בו פירסם בפייסבוק יבבה קורעת לב, שכל מי שקרא אותה התקשה לראות איך בראיינט ימצא כוחות נפשיים לקאמבק. "באותו רגע באמת לא ידעתי אם אני יכול לחזור", אמר לפני המשחק מול טורונטו, "סיימתי 17 עונות, הגוף שלי כאב, קרעתי את גיד האכילס, לא ידעתי אם אני רוצה לעשות את זה בכלל. אני לא יודע איך אהיה עכשיו, אני מניח שקצת פחות קופצני ביחס לשנים הקודמות, אפילו ביחס לשנה שעברה. אתה צריך להיות כן עם עצמך, ולהבין מה אתה מסוגל לעשות ומה לא".
המרדף אחרי הטבעת השישית
אם לשפוט לפי משחק החזרה שלו נגד טורונטו, הוא יצטרך להיות מאוד מאוד כן עם עצמו לפני שיבין מה בדיוק הוא יכול לעשות עכשיו. הוליווד התייצבה בזמן ובמקום השמור על הפרקט ובראיינט עלה בחמישייה, לא לפני שהוצג כשברקע נוגנה הנעימה של דארת' ויידר מ"מלחמת הכוכבים". הפעולה החיובית הראשונה שלו הייתה אסיסט, שכעבור 15 שניות כבר אפשר היה לראות אותו בכל הרשתות החברתיות.
הנקודה הראשונה באה מקו העונשין באמצע הרבע השני, ואת המשחק הוא סיים עם 9 נקודות ב־2 מ־9 מהשדה, 8 ריבאונדים, 4 אסיסטים ו-8 איבודי כדור ב-28 דקות. הלייקרס, עם או בלי קובי, עדיין מתאימים היום יותר לצד השני של היבשת, והצליחו לקלקל את החגיגה הזו בהפסד ביתי, 106:94, לקבוצה שמצליחה כרגע להיות אפילו מחוץ לתמונת הפלייאוף במזרח.
"אני בכושר פיזי מצוין, יכול לרוץ כל היום ומרגיש טוב מאוד עם הרגל", אמר בראיינט בסיום, "אבל בכל מה שקשור לכדורסל אני בכושר מחורבן. בכל זאת, אם אני הולך לקרב נגד דוב, תהמרו עליי גם עכשיו. הדוב יתפוס אותי יום אחד, אבל היום הזה עוד לא הגיע".
יש לקובי סיבות להיות אופטימי. פיזית, הוא נראה לא רע, לא חשש ממגע ונע היטב. החלודה הרבה תרד תוך כמה משחקים, אבל הוא לא חזר בגיל 35 מפציעה מחסלת קריירה רק כדי להשיג עוד נקודות על הלוח. בסופו של דבר הכל חוזר לאותו מקום: קובי רוצה את הטבעת השישית ההיא שיש למייקל ג'ורדן. העונה הזו תוקדש להסרת חלודה והחזרת אלמנט ההרתעה, ואז יהיו לו עוד שתי עונות להשביע את הרעב של המפלצת.
לפני ובמהלך המשחק ביום ראשון שיחררה "נייקי" פרסומת/מחווה חדשה לבראיינט. "אין לו מה להוכיח יותר", אומר קול הבריטון ברקע, "הוא לא חייב לחזור, ואם לא יחזור הוא עדיין יהיה אגדה חיה. אבל אז הוא לא יהיה קובי בראיינט!" טה-דה-דם! רק שיהיה ברור לכולם שקובי לא הגיע לליגה בשקט, ואין שום סיכוי שהוא יעזוב אותה בשקט.
לפנייה לכתב/ת 
