הסטטיסטיקה היבשה: 1 מתוך 5 עוברת אונס

23 שנים שאני במרכז הסיוע וזה לא נעשה קל יותר, לא הטלפונים, לא הסיפורים וגם לא ההתמודדות. אומרים שכל אדם הוא עולם ומלואו, להיות שם כשהעולם הזה נפגע ונסדק זה קשה מנשוא. אין סוף לסיפורים, אין סוף לאכזריות ואין סוף לכאב. איך מחזיקים במקום כזה 23 שנים? כי גם אין סוף לתקווה. ההבדל בין נפגע או נפגעת שיצליחו להשתקם לאלו שלא טמון באנשים שהם יפגשו בדרך, מאות מתנדבים ומתנדבות עושים הכל כדי להיות שם בשבילם: בהקשבה, בליווי ובתמיכה.

תסתכלו רגע סביבכם: הסטטיסטיקה אומרת שאחת מתוך חמש נשים עברה, או תעבור, בימי חייה אונס, אחת מתוך 6 נפגעת מגילוי עריות ואחת מ-3 עברה או תעבור תקיפה מינית כלשהי. מתחת לגיל 12 שיעור הפגיעות בבנות ובבנים דומה. זה לא משהו שקורה רק "שם", בעיר אחרת או בקהילה מסויימת, זו לא נחלתם של העשירים או העניים וגם לא של נשים בלבד, זו המציאות שלכולנו.

אז איך קורה שהתופעה הרחבה ביותר בחברה הישראלית, המשותפת לכל קצוות החברה, היא גם המושתקת ביותר? הפער בין התופעה המחרידה והמטרידה הזו להכרה של החברה במימדיה והשלכותיה הוא פער ענק.

במרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית ת"א מתקבלות ארבעים אלף פניות מדי שנה. רק 20% מתוכן יבחרו להגיש תלונה במשטרה. מה הפלא? שבעים אחוז מהתיקים הנפתחים במשטרה הקשורים לעבירות מין נסגרים בפרקליטות ללא הגשת כתב אישום, מחוסר ראיות. גם תיקים המתגבשים לכתב אישום נסגרים לרוב בעסקאות טיעון ובלי משפט - כזכור, גם משפטו המתוקשר של הנשיא שהורשע באונס ושורה נוספת של עבירות מין כמעט ונגמר בעיסקת טיעון על עבירות פחות חמורות ללא אזכור האינוסים.

בכל פעם שאנחנו שומעים על אירוע תקיפה מינית עולות המון שאלות, רובן ככולן מפנות אצבע מאשימה לנפגעת: "מה היא לבשה?", "איפה היו ההורים?", "מה יש לה להסתובב שם לבד בחושך". תנו לי לסבר לכם את האוזן בעוד נתון מדהים: 87% מהפגיעות נעשות על ידי אדם מוכר. כן, רוב מקרי האונס לא קורים בסמטה חשוכה, לנערה שיצאה לבלות במיני קצרצר. המציאות של הנפגעות והנפגעים היא מורכבת והם נאלצים להתמודד עם סביבה שלא פעם מסרבת להאמין, מתעקשת להאשים ואולי פשוט לא מסוגלת להכיל.

איך היא היתה לבושה ואיך היא התנהגה?(צילום: shutterstock)

נסו לחשוב מתי בפעם האחרונה שאלתם כמה אשם היה קורבן רצח בהירצחו, או כמה מנקר עיניים האדם שנשדד. אז למה, לעזאזל, בעבירות מין אנחנו מחפשים את האשמה דווקא בקורבן?

מדי שנה יורד הגיל הממוצע של התוקפים והנתקפים והתופעה הולכת וגדלה. עם זאת, מערכת החינוך לא נותנת מענה מספיק טוב באיתור, טיפול ומניעה של המקרים האלו. מדוע צוותים חינוכיים לא מחויבים לעבור הכשרה בסיסית לאיתור וזהוי תלמידים/ות שנפגעו? זה הרי לא פחות חשוב מעזרה ראשונה שכיום קיימת כחובה.ולא רק הם, יש כל כך הרבה אנשי מקצוע שיכולים וצריכים לסייע באיתור, טיפול ומניעה, אך בכל התחומים הרלוונטיים - חינוך, עבודה סוציאלית, מקצועות הבריאות ופסיכולוגיה, אין אף לא קורס חובה אחד בנושא באוניברסיטאות ומוסדות להשכלה גבוהה.

גם התלמידים במערכת החינוך אינם מחוייבים לעבור סדנאות בנושא העלאת מודעות לתקיפה מינית. הסדנאות המתקיימות בבתי הספר השונים בארץ על ידי מנחות ומנחים מטעם מרכזי הסיוע, מתקיימות אך ורק לפי שיקול דעת בתי הספר ולא מתוך חובה.

תארו לעצמכם את גודל השינוי שיכלו לחולל סדנאות לתלמידים שמטרתן לא רק חינוך והעלאת הנושא לשיח ולסדר היום, אלא גם יצירת ערוץ תקשורת בתוך המערכת הזו. כיום, גם למורים המעוניינים "להגדיל ראש" בנושא אין כלים נכונים לזיהוי ומתן מענה, ועל כן למרבה הצער הם הרבה פעמים לא מהווים כתובת.

כאן נכנס לתמונה מרכז הסיוע המפעיל קוי חירום לנשים, גברים וגברים דתיים, נותן מענה וליווי לנפגעים ונפגעות, מעביר קורסים וסדנאות בנושא, מפעיל מעל 25 קבוצות תמיכה לאורך כל השנה, ועוד. אך על אף מימדי התופעה והצורך האקוטי בשינוי, מרכז הסיוע נשען בעיקר על תרומות. במפתיע, זו אולי נקודת האור הגדולה ביותר שלנו. במקום הכי קשה אנו פוגשים באנשים הכי יפים.

• השנה יתקיים בזאר "מתלבשות על זה" בפעם ה-11 בביתן 11 במרכז הירידים תל אביב בתאריכים 13-14.12 (שישי 10:00-18:00; שבת 10:00-20:00). 650 מעצבים, 600 מתנדבות ומתנדבים ועשרות אלפי פריטים של המותגים שנתרמים בנדיבות רבה על ידי המעצבים הנחשקים ביותר ונמכרים בהנחה משמעותית, בעלות של החל מ-10 שקלים. "מתלבשות על זה" מאפשר לכל אחד ואחת, על ידי רכישה להצטרף למאבק באלימות מינית בחברה הישראלית ולאפשר את התמיכה בנפגעות ובנפגעים. 
  

• מרים שלר היא מנהלת מרכז הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית