לראות את האנשים השקופים: יום זכויות האדם הבינלאומי

זה היה יומם הגדול, החגיגי: מאות אנשים עם מוגבלויות גדשו את מסדרונות הכנסת והיכליה אתמול (ג') לציון יום זכויות האדם הבינלאומי. בכסאות גלגלים, עם קביים, עם כלבי נחיה ועם נכויות שקופות, כאלה שאנשים אומרים - ואללה, לא רואים עליך - וחושבים שבזה הם עושים טוב. בהשראתו של ח"כ אילן גילאון, שהוא גם הדון קישוט וגם הסנטה קלאוס של בעלי המוגבלויות בישראל, הוקדש יום זכויות האדם הבינלאומי למי שמלכתחילה, החיים מצווים עליהם להילחם חזק יותר - ומעניקים להם פחות כלים במלחמה.

כמעט כל ועדות הכנסת אירחו מצעד גדול של אנשים תובעי-זכויות, אנשים שעל בסיס יומיומי נשללת מהם האופציה לשוויון, שעבור רבים מאיתנו היא עניין של מה בכך, הטריוויה של חיינו. ואף על פי שהיו הרבה חיוכים במשכן וקצת תחושה של הישגים שכבר הושגו והרבה חרדה מפני מה שעוד לא תוקן, התמונה הכללית היא כל כך עגומה, שלא ברור מתי אפשר להפסיק לבכות.

אנשים עם מוגבלויות בישראל נידונים לחיים קשים יותר מכל חבריהם במדינות ה-OECD. ראשית, הם נידנים לעוני. אם איתרע מזלכם להיות נכים בארץ הזאת, פירושו של דבר שקצבת הנכות המלאה שלה תזכו היא בערך מחצית משכר המינימום. לכו תחיו על זה, אם אתם יכולים: לכו תממשו את זכותכם לעבודה, כשמאות אלפים עם מוגבלויות לא מועסקים וכשאלה שכן, מחכים שהחברה שהואילה באדיבותה להעסיקם תוכל גם לשלם את שכרם בלי לקרוס. לכו תקנו דירה, תקימו משפחה: לא, לא תוכלו. מדינת ישראל פשוט לא רוצה שתוכלו.

"מועלמים" מהנוף(צילום: shutterstock)

אתה נכה=אתה רמאי

להיות בעל מוגבלות קשה בישראל הוא להיות, בעיני הביטוח הלאומי, סוג של רמאי בכוח שכל שאיפתו היא לשלוח יד לקופה הציבורית ולשדוד אותה. פעם אחר פעם עוברים אנשים חולים ומוכים ועדות רפואיות משפילות, פעם אחר פעם אומרים להם שהם לא נכים מספיק כדי לקבל עוד כמה שקלים זעומים, שוב ושוב מתעמרים בהם בקטנה: עכשיו יעדכן הביטוח הלאומי על דעת עצמו את אחוזי הזכאות במחלות שונות על פי רשימה שקבע בעצמו, והמוגבלים יקבלו קצבה קטנה עוד יותר. למה? ככה. לכו תבינו.

והכי קשה להיות ילד בעל מוגבלות. כשחינוך תלוי בנגישות ובשילוב, כששרים מנפנפים בחוקים נאורים שאף אחד לא מתכוון ליישם, עתידך מותנה בנדבת ליבה של הרשות המקומית שתאשר לך סיוע וליווי בלימודיך, אדשם ששכרו יהיה 23 שקלים לשעה. אף אחד כבר לא יכול לעבוד בשכר כזה בישראל משרה מלאה, והורים שיכולים יוצרים כלכלת שילוב שחורה: הם משלמים מכיסם אלפי שקלים עבור מה שמלכתחילה הוא שלהם ושל ילדיהם בזכות. כולם יודעים, כולם שותקים, ורק בשקט נשמע קולם של ההורים שלא יכולים.

והם ממשכים לשלם: בבתי החולים בישראל ישלחו אותם לא אחת למצוא עבור ילדיהם תרופות שלא בסל ובעודם מאושפזים וזכאים לטיפול, לא יקבלו את הטיפול המגיע להם אלא אם כן ישלמו. ואחר כך אולי ימצאו שבית הספר לא נגיש להם ולכסא הגלגלים שלהם, ואם הוא כן, אז שכחו להנגיש את השרותים או להוריד את הכיתה לקומת קרקע, ובאותה הזדמנות שכחו איך אפשר לתת תו נכה לחבר קיבוץ שמחליף מכוניות על פי המצאי.

איך אפשר לאפשר לאנשים עם מוגבלות בשמיעה להינשא ברבנות בלי שיתעמרו בהם, איך ניתן לסייע לפרפלגים המרותקים לביתם, איך אפשר למנוע את שקיעתן של קורבנות אלימות מינית אל עבר תהומות של מחלות נפש. איך יזכו ילדים שהגורל המר עמם פעמיים והכה אותם במוגבלות כפולה, להכרה בכך שצרכיהם מיוחדים עוד יותר מאלה של מוגבלים "רגילים"?

אלה רק דוגמאות זעירות, רנדומליות, שאספתי מיום של שיחות בכנסת. שיחות רגילות שכל אחת מהן היתה צריכה להיות צעקה גדולה שתזעזע את המשכן על יושביו, ועוד יותר מזה, תחריד את יושבי המשרדים הממשלתיים הסמוכים להיכל הדמוקרטיה, שבהם לא מתקיימת שום דמוקרטיה כשמדובר במוגבלים.

הוועדה טרם הגיעה למסקנה, כבר 11 שנים

הנה דוגמא אחת, ואתם מוזמנים לתלוש את שערות ראשיכם בגללה: מתברר שיש ילדים בעלי שלקו במחלות נפש מורכבות, ועבורם יש צורך להקים מסגרת מיוחדת, תומכת ומכילה ועוטפת ומגנה עד כמה שצריך. אחת עשרה שנים תמימות, לא פחות, יושבת ועדה של משרד הרווחה ומשרד הבריאות לדיונים מלומדים בנשוא הזה - וטרם הגיעה למסקנות. אחת עשרה שנים בהם עשרות ילדים חולים מאד לא מקבלים את מה שהוא שלהם בדין ועל פי תפיסת הצדק של כל אדם נורמלי. אחת עשרה שנים ואף אחד לא מוטרד, אף אחד לא יודע. ביום זכויות האדם עלה הנושא לדיון בועדה לזכויות הילד בראשות ח"כ אורלי לוי-אבקסיס. היא נחרדה ותבעה מסקנות בתוך חודשיים. יהיו? מי יודע: כל מי שהתוודע לסבך הבירוקרטי של מיצוי זכויות לבעלי מוגבלויות יודע, שאי אפשר להבין ואי אפשר לדעת למה.

זה היה יומם הגדול והחגיגי והם היו בו לבד. רוב הציבור אדיש לחלוטין לא רק לסבלם של בעלי מוגבלויות אלא גם, ובעיקר, לפגיעות החמורות בזכויות האנוש שלהם ובזכויות האזרח הבסיסיות שלהם. למה? אולי בגלל המחשבה שמחלה קשה או נכות זה משהו שקורה לאחרים, לא לבריאים הספונים לבטח בבתיהם, לאלה שלא יצאו להצטרף להפגנה של מוגבלים.

האדישות בולעת כמו חור שחור(צילום: shutterstock)

את האדישות הזאת קשה כל כך לפרוץ, מפני שהיא משרתת מנגנון הגנה פסיכולוגי רב עוצמה: אם אני לא אחשוב על זה, זה גם לא יקרה לי. ובכן, טעות. כל אחד מאיתנו יכול למצוא את עצמו מחר בבוקר בכסא גלגלים, כקורבן למחלה קשה, כמי שחייו ישתנו באחת מן הקצה אל הקצה. ואז, כמו אלה שלפניו, ימצא את עצמו נלחם כמעט לבד, פוסע או מתגלגל בשביל המזוגזג של חייו בלי סולדיריות של אנשים בריאים.

נדמה לי שזה עשוי להיות המפתח לשינוי כולל ביחס לבעלי מוגבלות: סולדיריות רחבה של ציבור גדול שיהיה מוכן להילחם את מלחמותיהם יחד איתם, כתף אל כתף. איך מייצרים סולידריות כזאת, כשקיימים רק כיסים קטנים של תמיכה? אינני יודעת: אני רק מבינה, אחרי יום זכויות האדם של האנשים המוגבלים, שבלעדיה אי אפשר.

• יום זכויות האדם הבינלאומי צויין ביום שלישי, ה-10.12.2013