לחיות עם בחירתה לא לחיות
יש סביבי אנשים שבחרו לשמור את התאבדות יקיריהם בסוד למשך שנים, והם משלמים על כך מחיר רגשי גדול. אני החלטתי לדבר על זה
שלושים דקות של נסיעה שבמהלכן חלפו בראשי תסריטים רבים, אך התסריט האחד, הבלתי נתפש, לא בראש ולא בלב - לפיו אמי בחרה להתאבד - אותו לא יכולתי לשער. אמי, נאוה רימון יהא זכרה ברוך, בחרה בגיל 49 שלא לחיות יותר. פתאום, ביום שישי אחד, בלי שום הקדמה או הכנה, נשמטה הקרקע מתחת לרגליי כשהייתי בת 22.
כיום אני יודעת שאנחנו יכולים לסייע למי שמצוי בכאב עמוק שכזה עוד בטרם הגיע לסף התהום. לצערי, למדתי זאת מאוחר מכדי לנסות ולסייע לאמי. יש לקיים שיח רחב ומעמיק על אודות התאבדויות ומניעת התאבדויות, אולם בשורות אלה אתמקד דווקא באלה הנותרים להתמודד עם ההשלכות של התאבדות, כמוני, כמו אחיי, אבי ואחרים. החוויות בשנים הראשונות, ובעיקר חוסר הנחת שהרגשתי מול הסיוע שקיבלתי, הניעו אותי ללמוד ולחקור, לברר מהו מקור התחושות והרגשות השונים שצפו וצפים בי. אני נסמכת על חוויותיי ועל שיחות ומפגשים שחוויתי לאורך השנים עם אנשים שיקיריהם התאבדו, ובפרט עם בנות ובנים להורים שהתאבדו.
כשאמי התאבדה הרגשתי כאילו מישהו חשף את החוויה הכי פרטית שלי, הכי אישית שלי, בפני כול. היתרון היה שלא באמת עמדה למשפחתי ולי הבחירה אם להשאיר את דבר נסיבות מותה בסוד. זה אכן יתרון גדול למרות הקושי. נוכחתי כי יש סביבי אנשים שבחרו לשמור את התאבדות יקיריהם בסוד למשך שנים, והם שילמו ועדיין משלמים על כך מחיר רגשי גדול. שמירת הסוד היא כמו מכבש אימתני. ועדיין, מצאתי שיש מצבים שבהם הרגשתי שלא בנוח לומר או לחשוף שאמי התאבדה.
מצאתי את עצמי שואלת אם היה לי קל יותר לומר שאמי נפטרה כתוצאה מתאונה או ממחלה ודי. ברגעים האלה גיליתי שעולה תחושה של בושה, קלה או גדולה. בושה על מה? הבושה היא כמו נייר לקמוס. כשהבושה מתעוררת היא חושפת למעשה את הגבול בין ערכים ונורמות ההתנהגות הרצויים לבין הלא-רצויים בחברה, בין האסור לבין המותר, בין הראוי לבין הלא-ראוי. כולנו, בהיותנו חלק מהחברה, מפנימים מסר זה ולכן מתביישים ושותקים.
בדידות עצומה וניכור
העמדות השליליות כלפי התאבדות סוללות גם את התפישות ביחס להתמודדות הראויה לכאורה עם האבל והשכול ומגבילות את מרחב האפשרויות של אנשים שיקיריהם התאבדו להתמודדות משקמת. הבושה היא שמזינה, בין היתר, את השתיקה. הסוד והבושה מייצרים מעגל של כאב וחוסר, של בדידות עצומה ותחושות של חריגות וניכור. כל אלו מכרסמים בחוסנו הנפשי של האדם שנותר לשאת את האובדן, להתמודד עם הניסיון להיאחז בחיים ולהמשיך לגדול.
המתמטיקה פשוטה: 500 מתאבדים בשנה בישראל מוסיפים למעגל השכול הזה אלפים, ובתוכם ילדים, צעירים ובוגרים, שהוריהם התאבדו. במעגל הקרוב של כל אחד מאיתנו יש לפחות אדם אחד שמי מיקיריו התאבד. אבל על כמה מהם אנו באמת יודעים? וחשוב מזה, לכמה מהם אנו יכולים להושיט יד מסייעת, או לכל הפחות מכוונת לערוצי סיוע שעומדים לרשותם בתהליך הקשה של התמודדות עם התאבדות של בן משפחה? המודעות שלנו והאחריות שלנו לדבר על התאבדויות, על דרכי מניעתן ועל דרכי ההתמודדות המגוונות עם השכול בעקבות התאבדות הן שיתרמו להצלת חיי אדם.
פריצת סכר השתיקה אינה תלויה רק בי ובך כיחידים, אלא מחייבת התייחסות ולקיחת אחריות מצד מקבלי ההחלטות ומובילי המדיניות. לאחרונה, בהובלתה של שרת הבריאות יעל גרמן, ובהנעת העמותה, החלה התקדמות בתוכנית הלאומית. על מקבלי ההחלטות להכיר בחשיבות הטיפול בנושא ולמגר את הבורות והסוד האופפות אותו. מחירם הוא חיי אדם, פשוטו כמשמעו.
ביום חמישי יתקיים כנס למשפחות שיקיריהן התאבדו. הכניסה ללא תשלום, אך מצריכה הרשמה מראש. הכותבת חברת עמותת "בשביל החיים"
שהוקמה על ידי בני משפחות שיקיריהן התאבדו ועל ידי אנשי מקצוע המתמחים בתחום. מנחה קבוצות תמיכה לבנות ובנים להורים שהתאבדו, המופעלות על ידי העמותה.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
