שירי אינסטנט: רק להוסיף קצת רגש ולערבב

מותו הפתאומי של אריק איינשטיין הביא לכתיבת לא מעט מחוות פומביות ואישיות, כשהבולטת מכולן היא כמובן מחוות שיתוף הפעולה בין ארקדי דוכין, יוני רכטר, מיקי גבריאלוב ואחרים להקלטת השיר "הנאיבי האחרון". אבל בעוד רבים לא יכלו שלא להתרגש משיר הבזק שכתב דוכין בזריזות לחברו שנפטר, יש שראו בכתיבת השיר מהלך ציני שאולי מבזה את כותבו ואת כל המעורבים בו.

השאלה האם ניתן לצור שיר אינסטנסט טוב וראוי מלווה כל יצירה כזאת, ורבים טוענים שהתוצאה של כתיבה והקלטה ברגע מהיר אחד, בדרך כלל נוטה להיות מרושלת, שטחית ולא מספקת. היסטוריית המוזיקה הישראלית מספקת לא מעט רגעים שהולידו שירי אינסטנסט כאלו, וזוהי הזדמנות לעבור על כמה מהם ולהחליט - מחווה ריקה ומיותרת או קלאסיקה מיידית ומרגשת?

"עכשיו כשאתה כאן" - אריק איינשטיין וגיא בוקאטי

כמו רוב שיריו של אריק איינשטיין מהשנים האחרונות לחייו, גם "עכשיו כשאתה כאן" לא הפך ממש ללהיט או אפילו לשיר המזוהה עם חזרתו של גלעד שליט לישראל, לאחר חמש שנים בשבי החמאס. אולי זה בגלל שהוא מנסה לרגש בכוח, ואולי זה המשפט "אח, כמה טוב שאתה כאן" שאיינשטיין זורק בסוף השיר, שהופך את כל העסק לאובר סכריני, וקצת מריח מפרסומת לקפה טורקי.

בסך הכל "עכשיו כשאתה כאן" הוא לא שיר ממש רע, כמו שהוא קצת חסר מעוף. יותר מהכל הוא נשמע כמו תוצאת מפגש בין שיר אריק איינשטיין קלאסי לישראל של ימי זיכרון ברדיו. על היופי שבשורות כמו "אנחנו אוהבים לשמוע את שמך, עכשיו אתה חוזר ויש כאן אהבה גדולה" אפשר עוד להתווכח, אבל על הדמיון המחשיד בין הפזמון השיר לבין זה של "עורי עור" של אביב גפן אי אפשר ממש לערער.

דו"ח רצח - שלמה ארצי

אם נסתמך על מילות הבית השלישי בשיר "דו"ח רצח" של שלמה ארצי, נסיק שהוא נכתב ב-23 בנובמבר 1995, כמעט שלושה שבועות לאחר ההתנקשות ביצחק רבין. השיר, שמקביל בין ההתתנקשות בנשיא האמריקאי ג'ון קנדי לבין רצח רבין, נכתב בימי הטלטלה הפוליטית והחברתית של אחרי הרצח, ומעלה תהיות רבות לגבי עתיד החברה הישראלית, שזו היתה לה ההתמודדות הראשונה עם אירוע מהסוג הזה.

השיר נכלל באלבומו של ארצי "שניים" שיצא ב-1996, ועל אף שמעולם לא נמנה עם השירים הבולטים בקטלוג היצירה הרחב של שלמה ארצי, הוא מתמודד עם האבל ועם הפרשה כולה באופן מפוכח, כואב ומאופק (כמשתמע משמו) ולא נופל למחוזות הקיטש הרגשניים.  

רצח רבין חוזר במספר אזכורים באלבום, אך באף שיר הוא לא מופיע בצורה ברורה וישירה יותר. את התשובה לשאלת הפזמון "כמה שיגעון עוד אפשר לזהות?" כנראה לעולם לא נקבל, אבל לזו שבאה אחריה - "כמה ימים, כמה חשיכה, יעברו עד שהכל ישכח" קיבלנו בשנה האחרונה. באופן מעניין, דווקא שיר אחר של ארצי מקושר יותר לפרשת רצח ראש הממשלה - "האיש ההוא", מתוך האלבום "גבר הולך לאיבוד".

לא ברור מה עבר בראש של גרוניך כשבחר לחבר לחן לנאום פוליטי, הומאני ונאור ככל שיהיה, אבל סביר להניח שטוב טעם ומודעות עצמית לא היו שם. משורת הפתיחה האלמותית "האלימות, היא כרסום יסוד מהדמוקרטיה", ועד שורות כמו "יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה" - מדובר באחד הרגעים המביכים לא רק בקריירה המפוארת של גרוניך - כי אם בהיסטוריה של המוזיקה הישראלית בכלל.

אם עצם הלחנת הנאום לא היתה רעיון גרוע מספיק, הזוועתון נטול המודעות הזה מכיל גם סימפולים מהנאום עצמו, בו נשמע קולו של ראש הממשלה המנוח על רקע שירתו הכואבת של גרוניך. שנים אחר כך ההרכב העצמאי "חונקי כמרים" בחר להעניק לשיר טיפול משלו, והקליט את השיר "דמוקרטיה היא כרסום יסוד האלימות", שנשמע מתאים יותר לישראל של היום.

"קל כל כך" - אייל גולן

"קל כל כך לומר עלי הכל, להשתמש במכונות של מלחמה, כמה עוד אסביר שהנשים והחיוך, הם לא אומרים עלי דבר, אז בשביל מה?", שר אייל גולן לגרושתו אילנית לוי, בשיר שהוקלט ימים ספורים אחרי ראיון שהעניקה למוסף 7 לילות. רק חודשים בטרם נקשר שמו לפרשת יחסי מין עם קטינות, אייל גולן היה עסוק בלהדוף את טענותיה של אישתו לשעבר אודות הזנחה של ילדיו, טענות שהתגלגלו לסכסוך מתוקשר אחר. 

במקום להתלכלך יותר מדי, אייל גולן הוציא מיד את שיר התגובה לאילנית, ונראה שהצליח (לפחות מבחינת מעריציו) לסתום באופן זמני את הסדקים שכבר אז החלו להתגלות בתדמיתו הציבורית. לו רק יכול היה לעשות את אותו הדבר גם בפרשה האחרונה שנקשרה בשמו. 

זה פתאום נפל עליה - אריק איינשטיין ושם-טוב לוי

ב-1995 אחרי לא מעט שנים שיצר בעיקר לילדים, חזר אריק איינשטיין למגרש של המבוגרים והקליט יחד עם שם-טוב לוי את האלבום "יש בי אהבה", שכלל שיתופי פעולה עם מוזיקאים כמו ארקדי דוכין, מיכה שטרית ואביב גפן. עבור האחרון הקליט את "לבכות לך", שיר שבהמשך הפך למזוהה ביותר עם רצח רבין. אבל עוד בטרם ידע איינשטיין ש"לבכות לך" יקושר באופן כל כך מתבקש לרצח, הוא מיהר להקליט יחד עם שותפו לוי את "זה פתאום נפל עליה", שיר שקושר ללאה רבין ולהתמודדותה עם מות בעלה (וגם נשמע כמו "זה פתאום נפל על לאה", אך נכתב למעשה עוד לפני הרצח).

למרות שלא מדובר ביצירת מופת שהיתה יכולה להתבלט בכל קונטקסט, הנסיבות בהן יצא השיר ואופן ההגשה של איינשטיין - שמדקלם ומדבר את שורותיו יותר מאשר שר אותן - הקנו ל"זה פתאום" מעמד של חיי נצח בתרבות הישראלית.

חמישה ימים לאחר שנהרג אילן רמון, הקליט היוצר עמית צח את "חושבים על אילן", שיר שכתב אהוד מנור בעקבות מותו הטראגי של האסטרונאוט הישראלי במעבורת החלל קולומביה. בשיר פיזר מנור שלל התייחסויות למשימתו של רמון ולרקע המשפחתי שלו, כמו גם למקומו בלבם של ילדים רבים בישראל. 

אבל מחוות רגשניות בצד, השיר לא הפך לקלאסיקה מיידית ולמעשה די נשכח לו אפילו בהיסטוריה של שירי המחווה. אולי תרמה לכך העובדה שצח לא נחשב לזמר גדול וליוצר מוכר בישראל. ייתכן ש"חושבים על אילן" לא בדיוק שווה ערך מבחינה טקסטואלית ליצירותיו הרבות והאהובות של יוצרו, אהוד מנור. ואולי העובדה שמדובר בשיר יום זיכרון משודרג שמדבר על אירוע ספציפי וממוקד אחד היא שהפכה אותו ללא יותר מרגע זניח בזמן, מהסוג שמתמסמס רגעים ספורים בלבד לאחר ההאזנה.

"הנאיבי האחרון" - ארקדי דוכין וחברים

בסך הכל הכוונה מאחורי "הנאיבי האחרון" טובה וקשה לחשוד בחבורת המוזיקאים המוכשרים שהתקבצה לה יחדיו באולפן בהתרעה של לילה באופורטוניזם זול. אלא שמסוללת אמנים כזו ציפינו ליותר, לירית ומוזיקלית, וראוי היה אולי לו דוכין ושות' היו לוקחים קצת את הזמן, מעכלים את החדשות העצובות ואת תחושותיהם בנושא, ומגיעים לאולפן עם שיר שירגיש פחות כמו הקלטה גנרית וחסרת השראה לזכר אדם יקר להם כל כך.